איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את הברודקאסט

הרבה מילים נכתבו ברשתות החברתיות ובעיתונות הממוסדת סביב שידור גמר התוכנית “אייל גולן קורא לך” בערוץ 2. כעת, משכבר שודר היישר מהיכל נוקיה ואחרי שכבר קראנו ואחר כך קרענו (אני לפחות) את הביקורות המזלזלות, הנגועות בגזענות ובהתנשאות, אני יכולה לכתוב ברוגע יחסי על איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את הברודקאסט.

נא להירגע ולנשום עמוק. אין בכוונתי לפצוח בשיר הלל וניצחון לטלוויזיה המסחרית, להתעלם מכשליה ומחסרונותיה, לשכוח כיצד לעתים קרובות מדי נגוע בה ההון-שלטון, או לחלופין לתעדף באופן קטגורי את ז’אנר תוכניות הבידור למיניהן על פני יצירות סוגה עילית כמו קולנוע דוקומנטרי, דרמה, תוכניות השיח הציבורי ותוכניות התחקיר. אבל זהו בהחלט אירוע שמזמן לפתחנו, ציבור הפעילים/ות המזרחים/ות , חוקרי/ות תקשורת ותרבות ופועלי/ות תרבות למיניהם, וגם לפתחם של בעלי גופי השידור עצמם, הרבה חומר למחשבה.

בעיני אירוע שידור הגמר הזה ראוי לו שיילמד בבתי הספר לתקשורת כמקרה מרתק לבחינת משולש היחסים הידוע בחקר התקשורת כתרבות: הטקסט, הקהל, ההפקה. סיפור “אייל גולן קורא לך” על סך כל חלקיו – מרגע הגעת הבקשה של הזכיינית קשת להעבירו מערוץ 24 לערוץ 2, עבור בוויכוח העז באשר לנחיצות הבקשה, מניעיה ותרומתה או היעדר תרומתה לנרטיב המזרחי, ועד לשידור עצמו ולתגובות הקהל והביקורת עליו – חורג מגבולות הדיון המרקסיסטי על שליטת ההון בתרבות, ולמעשה אפילו מאתגר אותו במידה רבה. חריגה זו ממקמת את הסיפור הזה בתוך מערכת מורכבת של אינטרסים שמייצגות תת-קבוצות כלכליות אך גם חברתיות, פריפריאליות ותרבותיות במאבקן על ייצור המשמעויות התרבותיות בתוך שדה מורכב של ייצוגים ודימויים מתחרים.

ברשימה זו אני מעדיפה לא להכביר מילים על השיח הגזעני, האוריינטליסטי והבוטה, לעתים סמוי וחמקמק ולעתים גלוי, כלפי ז’אנר מוסיקת הפופ המזרחית. אני מעדיפה לברך על המוגמר ולדבר בשבחו.

לפני הכל, רענון קצר למי שאינם בקיאים בעובדות: התוכנית “אייל גולן קורא לך” משודרת בימים כתיקונם בערוץ 24, ערוץ הנישה הייעודי של הכבלים והלווין, שקשת – אחת מזכייניות ערוץ 2 – היא מבעליו המרכזיים. למועצת הרשות השנייה (שבה אני חברה) הגיעה בקשה של קשת לשדר את תוכנית הגמר אצלה. בקשה זו הערימה קשיים, שכן על קשת נאסר בהחלטת מועצה קודמת לקדם את ערוץ 24 בשידוריה. בהחלטה זו נכתב כי “לא ייעשה שימוש בשידורי קשת בערוץ 2 לקידום שידוריה בערוץ 24, אלא בדרך של פרסומת”. הנהלת הרשות השנייה טענה בפני המועצה, המהווה למעשה את הדירקטוריון של הרשות, כי בעיניה שידור הגמר בערוץ 2 יקדם בפועל את ערוץ 24 ועל כן יש לפסול את הבקשה. בה בעת טענה מועצת הכבלים והלוויין המפקחת על ערוץ 24 כי שידור הגמר בערוץ 2 דווקא ייסב נזק לערוץ 24 ויהווה פגיעה כלכלית בערוץ. בסופו של דבר החליט הרכב מועצת הרשות השנייה אשר התכנס לדיון מיוחד בסוגיה לאשר את הבקשה בשל ערכו הציבורי של השידור.

להחלטה זו קדם דיון סוער בוועדת הטלוויזיה של מועצת הרשות השנייה, אשר הסתיים בלא הצבעה. גם בדיון המאוחר יותר במועצה עצמה התגלעו חילוקי דעות, וכמו כן ההנהלה המקצועית הוסיפה להיאחז בהמלצתה שלא לאשר את הבקשה. הנהלת הרשות השנייה דבקה בכוחה המחייב של ההחלטה הקודמת. עמדתי האישית הייתה כי משמעות הקידום לערוץ 24 בהקרנת הגמר הינה שולית לעומת המרכזיות של מופע ההצדעה למוסיקה המזרחית שיועד לגמר זה, ובכלל למיצובה של המזרחיות בשעת צפיית שיא בערוץ הברודקאסט אשר אחוזי הצפייה בו גבוהים לאין שיעור מאחוזי הצפייה בערוצי הנישה. אישור הבקשה של קשת גרר ביקורת מצד בעלי עניין מזה וקציני הסדר התרבותי מזה. אלו האחרונים, לאחר השידור ובמסווה של ביקורת טלוויזיונית אובייקטיבית לכאורה, זלזלו בערכו ובתרומתו והפגינו בעיני בעיקר בורות וניכור. (“לא הבדלתי בין הבנים”, כתבה סמדר השילוני ב-ynet, למשל).

מוזיקת הפופ המזרחית אמנם שדרגה משמעותית את מעמדה בשנים האחרונות, אולם לא נס ליחה של הדה-לגיטימציה כלפיה. גם תיוגה כנחותה, ותיוג זמריה וזמרותיה כיוצרים נחותים ונטולי בשורה תרבותית, לא נעלם מן העולם. אכן, תוכניות המוזיקה למיניהן כמו “כוכב נולד” ו”דה ווייס” לא מדירות אותה מתחומן, ובקרב שופטיהן ישנם גם יוצרים ויוצרות מזרחים/יות אשר מבצעים את עבודתם באופן מעורר כבוד וגאווה. ניתן להתווכח אודות תרומתן של תוכניות אלו לחיזוקה של התרבות המזרחית ומעמדה במדורת השבט הישראלית. ניתן גם להתווכח אודות ערכן בעקירתן של דעות קדומות. ובמיוחד ראוי וחשוב להתווכח אודות חלקן בקידומה הממשי של התרבות הישראלית כרב-תרבותית.

בתוך הוויכוח הזה, אני אמצא את עצמי מסמנת את יתרונותיו של הייצוג המזרחי לצד חסרונותיו ומוגבלותו. אך בהכירנו בהיעדר שוויון בייצוג מזרחים ומיעוטים אחרים בתרבות ובכלל במרכזי כוח אחרים בחברה הישראלית, אין אלא להגיע למסקנה כי בהשוואה לאפקט ולתרומה של שידור “אייל גולן קורא לך” בפריים-טיים של הברודקאסט – “כוכב נולד” ו”דה ווייס” מפסידות ובענק.

הגמר שלשום היה שידור מזרחי גדוש, מוטעם וממובטא במובן הפוליטי הרחב של המילה, ובנוסף גם אולטרה פריפריאלי. הזיהוי הזה לא רומז להכריע בדבר אותנטיות מהותנית מזרחית אשר היא-היא המזרחיות בהא הידיעה. ברור שהמזרחיות הינה קטגוריה בעלת שוליים רחבים. אולם ייצוגיה של מזרחיות זו נעדרים היו כליל ממסכי הברודקאסט. “אייל גולן קורא לך” הוא תוצר תרבותי חתרני, נשכני, מאתגר וקאונטר-הגמוני באופן שאינו משתמע לשתי פנים. הפריפריאליות שלו ניכרה בכל נים ונים של התוכנית: משתתפיה כולם גברים מזרחים ונשים מזרחיות, שופטיה ברובם המכריע מזרחים, המוזיקה כולה היא המוזיקה הישראלית המסולסלת (כפי שמכנה אותה יוסי גיספן בראיון לשירה אוחיון ב”קפה גיברלטר”), אף לא אחד ואחת מבין משתתפיה הוטבל במימיו המלבינים של הנהר, המעניק חותמת הכשר לנראות המזרחית הראויה, ללבוש ולתכשיטים התקניים, למחוות המדויקות הרצויות, לכמות הסלסולים, לייצוגים המשפחתיים של המתמודדים ולוויזיביליות שלהם.

“אייל גולן קורא לך” לא מכפיפה את המיזנסצנה של התוכנית לכללי הדקורום התרבותי, למה נכון ומה לא נכון להיראות ולהישמע מנקודת מבטה של ההיררכיה התרבותית ומעצבי הטעם שלה. היא לא מנסה למצוא חן בעיני הקהל האשכנזי ולא מאמצת את הקודים ההגמוניים הסימבוליים כדי לזכות בחיוך אמפטי של השופטים הלא-מזרחים או במבטה המכמיר והנרגש של קרן פלס נוכח שירת הזמיר של ילד מזרחי.

שידור הגמר בפריים-טיים של קשת הוא על כן מהפכני. תחת חסותו החזיר השחור ללבן מבט שחור מתריס, נוקב, גאה ועוצמתי. המזרחיוּת לא מוקמה בפינה המסורתית המוקצית לה ואף לא לוהקה לשמש לצד נציגי מיעוטים תרבותיים ומעמדיים אחרים כתבלין אתני במסיבת ברביקיו צבעונית, כמאמרה המפורסם של אלה שוחט בביקורת שלה על הפלורליזם הליברלי המזויף. להיפך – היא כבשה טריטוריה והכריזה עליה כשלה. לערב אחד משמעותי בעלי ערוץ 2 לא היו בעלי המניות שלו, אלא אלו אשר קנו לעצמם בעלות אלטרנטיבית עליו, טרפו את הקלפים המוכרים לו ויצרו שיבוש תרבותי חתרני. לא מקרי אפוא שרוב מכריע של צופי התוכנית – כ-60% – היו מזרחים, מסורתיים מהפריפריה. “אייל גולן קורא לך” אינה יצירה טלוויזיונית פופולרית המקפידה על פלורליזם מבוקר, איזונים ובלמים וסתירות טקסטואליות המבנות אותה כטקסט רב-משמעי הזוכה לצפייה של כ-ו-ל-ם. יחד עם זאת, חשוב להבהיר שאין זה אומר כלל כי אין לה את הפוטנציאל להגיע לקהלים מגוונים. בסופו של דבר, לטלוויזיה יש כוח משמעותי בהקניית הרגלי צפייה, והתוכנית היא מופע תרבותי של מוזיקת הפופ המזרחית ורלבנטית לכאן ועכשיו של הישראליות. במובן הזה, במאבקי למען שידור התוכנית בערוץ 2 ובתוצר עצמו יש לראות קריאה דמוקרטית להכלה ללא תנאים מוקדמים של זהויות וקבוצות מיעוט, להכרה באחר ובחשיבות של הקהלים המזרחיים לסוגיהם ביצירת המנעד התרבותי של הישראליות.

26% הרייטינג (שיהיה ברור: כשלעצמו שיעור מאוד גבוה, במיוחד בהתחשב בזמן המועט של פרומואים וכן במשחק הכדורגל ששודר במקביל) אולי קצת אכזבו את אנשי ונשות קשת, המורגלים במספרים גבוהים יותר. אך בעיני זו תהיה טעות ממדרגה ראשונה והחמצה גדולה אם לא יופנם הערב הזה בתודעתם של בעלי גופי השידור כולם. ברור כי אם הערב הזה יישאר חד-פעמי או אפילו אם האורח שנטה ללון יתקבל כדייר קבע אבל ישופץ על-ידי הקוסמטיקאים וספרי הצמרת של ההגמוניה – יצא שכרנו בהפסדנו. עדן אבוטבול הוכיחה שאפשר גם לשיר בערבית בפריים-טיים וגם לזכות בהכרה של הקהל. כל שצריך לעשות הוא להוציא את הראש מחוץ לקופסה ולהפסיק לפחד. הנה, תראו מה קרה: אייל גולן ואסי עזר אמרו בשעת צפיית השיא בטלוויזיה, רגע לפני סיום המשדר, שהם גאים להיות מזרחים (כאן, בדקה 102) ותקרת היכל נוקיה נותרה שלמה כשהייתה. ככה שוברים תקרת זכוכית.

לקריאה נוספת:

מירב אלוש-לברון על “בלדה לאביב הבוכה”

Also published in English