איך מסבירים זכויות אדם בישראל?

על שינוי פארדיגמטי אפשרי בדרך שבה מסבירים זכויות אדם בישראל – העברת הפוקוס ההסברתי ממה שנעשה (עוולות) למה לא נעשה (פיתוח אמצעים ושיטות המצמצמות המתח בין זכויות אדם לצרכי ביטחון)

למרות הישגיה הרבים תנועת זכויות האדם בישראל לא הצליחה לגעת בלבותיהם של מרבית הישראלים. מנקודת המבט של הסברה עמוקה, הרואה מעבר לספינולוגיה וליחצ”נות, כדי לענות על השאלה למה זה קורה יש צורך לשאול איזה הנחות יסוד של החברה הישראלית סותרות תפישה המעלה על נס זכויות אדם?

התשובות הן די בנאליות ולא מפתיעות: הישראלים חשים, במידה רבה של צדק, מאויימים על ידי אויב חיצוני, והם גדלו בתחושת מלחמת קיום, נרדפות וסכנת השמדה תמידית שאורבת בפתח; ישראלים רבים מחלקים את העולם בנוקשות ל”אנחנו והם”, כך שקו התיחום מול מי שהוא לא “אנחנו” מקשה על תפישות של זכויות אונברסליות; היהודים הישראלים רוכשים אמון מינימלי למי שנתפש כאויב ולעדויות שלו על הפרת זכויות אדם – הגם שבשגרה הם מאוד ספקנים כלפי המימסד; הישראלים רואים את העולם במונחים של אינטרסים וכוח וחשדנים לגבי מידת הרלוונטיות של ערכים לחיים האמיתיים.

באווירה ציבורית כזו, ועל רקע תרבותי מושרש כל כך של אווירת הישרדות, אין שום סיכוי לשכנע את הציבור הרחב כי יש משהו בלתי סביר בעליל בנוהל שכן (נוהל במסגרתו תושב פלסטיני נאלץ להיכנס בכוח לביתו של מבוקש לפני כוחות צה”ל על מנת לבדוק שהבית לא ממולכד או שמוצב בו מארב). באותה מידה מעטים בישראל יחשבו שחיסולים ממוקדים באמצעות פצצה של טון וחצי הם עניין יותר חמור “ממכה קלה בכנף” של דן חלוץ. לנסות שוב ושוב ללכת בכיוון ההסברתי הזה משול לנסיעה בפול גז בהילוך סרק. המילה הלועזית “ניוטרל” מתאימה פה אף יותר – הביקורת של תנועת זכויות האדם עתירת הזכויות למעשה מנוטרלת פה. היא ראדיקלית ברוגז שהיא מעלה ובזווית הלא רשמית של המציאות שהיא חושפת אל מול עיניים עצומות לרווחה, אבל לא באפקט שלה על התודעה הציבורית. כך הפכה התנועה החשובה הזו לגברדייה משפטית עם כוח חברתי נמוך מאוד.

כיוון הסברתי מעט פחות חסר סיכוי מצריך שינוי פארדיגמטי בדרך שבה מסבירה את עצמה תנועת זכויות האזרח בישראל על שלל ארגוניה. אם משקללים את תפישות העומק של הציבור בישראל, הדרך שעוד יש לה סיכוי להגיע במידת מה למיינסטרים היא דרך המתרחקת מהמצבים שבהם המשחק הוא סכום אפס. כלומר יש צורך למסגר מחדש מצבים ולחשוף כי הברירה איננה הפרת זכויות אדם של פלסטינים מול חיי חיילי צה”ל או אזרחי ישראל.

במקום לתקוף את נוהל שכן מבלי להציע פיתרון אחר מלבד סיכון חיילי צה”ל, חייבת תנועת זכויות האזרח להרחיב את האמירה הציבורית שלה ולהצביע על כך שזמינים לצה”ל אמצעים טכנולוגיים המייתרים את הברירה הבעייתית. במקום לתקוף את העיכובים במחסומים כשלעצמם להצביע על כך שקיימים אמצעי בידוק שהם גם מהימנים יותר מבדיקות ידניות, גם מכבדים יותר את צנעת הפרט וכבודו העצמי וגם מהירים יותר. פתאום המשוואה היא תקציב לעומת זכויות אדם וחיים של פלסטינים. זה עדיין משוואה שבטוקבקספירה של רוב האתרים הגדולים יכריעו לטובת מירור חיים, אבל הביטחון הקדוש בצדקת דרכינו עשוי להתערער.

תנועת זכויות האדם יכולה להציע קול מרחיק לכת עוד יותר ב”תחום השיפוט” שלו: לא לתקוף רק את החיסולים הממוקדים שהורגים לעיתים עשרות. יש להרחיב את ההקשר של הביקורת; לתהות האם על מנת לצמצם בכנות נפגעים חפים מפשע עושה מערכת הביטחון את המקסימום במחקר ופיתוח של אמצעיים נקודתיים ויצירתיים יותר לצד כל אותם כלי משחית עם נזק סביבתי. הוצאה להורג ללא משפט היא בכל מקרה בעייתית, במיוחד ברמת השקיפות הנמוכה, אבל לא ניתן להוקיע אותה בכל מצב והקשר והיא בוודאי חמורה פחות מהרג ופציעה לא ממוקדים. למעשה מתוך ניתוח רכש ופיתוח האמל”ח של התעשיות הביטחונית וצה”ל ניתן לחשוף את האידיאולוגיה הישראלית המודחקת – לא רק מגננת אין ברירה אלא מעבר לה גם הפיכת חרדת השמדה הישראלית לשגעון של כוחנות בלתי מבוקרת. ההתמקדות הכמעט מוחלטת בכלי משחית סביבתיים (ובכלל זה גם רוב הטילים ה”מדוייקים”) מבטאת זלזול גם בזכויות אדם וגם באתגרי זירת הקרב העתידית שתציע יותר ויותר מצבי לחימה בסביבה צפופה ומעורבת.

תמיד ניתן לקפוץ כנגד ולומר כי אלו דברים שאין אנו, האזרחים הקטנים, יודעים עליהם דבר. אבל חובת ההוכחה היא במקרה הזה על מערכת הביטחון. יש לפחות מקום לחשוד, גם אם בהיעדר שקיפות קשה להוכיח, שההשקעה באמל”ח כירוגי בישראל היא זניחה ביחס לאתגרי זירות הקרב העכשוויות. לחץ בכיוון הזה יכול להוביל לספקות לגבי מדיניות הביטחון.

המטרה של גישה זו היא לא ליצור כיבוש הומאני וצודק. אין דבר כזה. הזוועה טמונה בעצם משטר הכיבוש וההפרדה. אבל מאז ומתמיד הפרקטיקה היומיומית של ארגוני זכויות האדם איננה ממוקדת רק בביטול הכיבוש בשטחים כמכלול, והיא נסובה סביב נסיונות למזער נפגעים אזרחיים, למנוע הפרות נקודתיות ולהקל בכל מיני סיטואציות תחומות.

בהינתן שהכיבוש לא יעלם מחר, החשיבות הנוספת של הסברה למען מיקוד פרקטיקות הענישה, הדיכוי והסיכול נוגעת לטווח הרחוק: אם ימשיך משטר ההפרדה בשטחים להיות חסר יכולת הבחנה, ואם אמצעיו והפרקטיקות שלו ימשיכו ביתר שאת להיות כוללניים וקולקטיוויים, הוא יהווה נבואה מחרידה המגשימה את עצמה: כל הפלסטינים הם הנייה ויאסין. ככל שיפגעו יותר חפים מפשע פלסטינים – בין אם בהרג, פציעה, הכבדה בתנאי החיים או השפלה – כך יקל על התפישה הטהרנית והקיצונית של החמאס לחלחל לשכבות נרחבות, וכך ידרשו מצד צה”ל אמצעים יותר ויותר ברוטאליים ביחס לזכויות אדם על מנת לתחזק את משטר הכיבוש.

לכן מעבר לפוטנציאל היעילות של גישה הסברתית כזו יש בה גם הרבה אחריות לזכויות אדם בטווח הרחוק לצד ההתייחסות לתקריות נקודתיות. זו גישה שמכירה בכך שזכויות אדם אינן יכולות להיות מנותקות ממדיניות המתכננת ומחשבת שיקולי זכויות אדם בתוכה. הכשלים אינם מקודתיים, הם מערכתיים. ההסברה אסור לה להיות נקודתית ולהיתפש כמנותקת משיקולים מעשיים ואינסטינקט ההישרדות. עליה לחשוף בחוכמה את השימוש הציני שנעשה בשיקולים הללו. האסכולה הזו אומנם נכשלה למדיי בסוגיית כדורי המתכת מצופי הגומי ששווקו לציבור כאמצעי ממוקד ולא קטלני לפיזור הפגנות, מאידך קשה לומר שהיא נוסתה בצורה מסודרת, מחושבת ודומיננטית.