האב השכול נשאל על עמדתו למקרה שיוחלט כי תמורת שיחרורו של גלעד שליט תשוחרר מהכלא גם הצעירה הפלסטינית אמנה מונא שהיתה מעורבת בחטיפת בנו וברציחתו. בספונטניות וללא כל היסוס, השיב האב השכול, “שתישתחרר מהכלא, שישתחררו גם אחרים, ומלבד שגלעד שליט ישוב בריא ושלם לביתו ולמשפחתו”. בתגובתו שבאה ממעמקי ליבו, הפגין שלום רחום אנושיות מופתית, שפע חמלה ותבונה רבה. כשמו, כן הוא: רחום. הראיון הטלוויזיוני עימו שודר רק פעם אחת. ואילו העתונות הכתובה לא טרחה להביא את תגובתו. ואיש לצערי בצמרת השלטון והצבא לא שעה לעצתו החכמה של שלום רחום.
למרות המכות שצה”ל מנחית יום-יום, משך למעלה משבעה שבועות, על העם הפלסטיני ברצועת עזה ובגדה המערבית ולמרות ההרג והחורבן שהוא זורע, ממשלת היוהרה של אולמרט-פרץ-פרס אינה מצליחה לשחרר את החייל השבוי גלעד שליט. קיים חשש כבד שבשל פעולותיהם המלחמתיות, ממשלת ישראל וצה”ל מסכנים את שלומו. נוסיף, המשך ההרג והחורבן גם לא גרם עד כה להפסקת שיגורן של קסאמים ושאר כלי משחית לעבר העיר שדרות ולעבר יישובים נוספים בדרום הארץ.
בעקבות שבייתם בידי החיזבאללה של שני חיילי צה”ל, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, שוב שילחה ממשלת ישראל את צה”ל נגד לבנון ועמה. המלחמה הנמשכת זה השבוע הרביעי בלבנון, מאות ההרוגים, אלפי הפצועים, רבבות העקורים, ההרס והחורבן – כל אלה אינם מצליחים לשחרר את שני החיילים השבויים הישראליים וגם לא להפסיק את מטחי הרקטות והטילים הנוחתים על ישובי ישראל ומפילים עשרות קורבנות של אזרחים, יהודים וערבים. גם חייהם של הלוחמים הנופלים בקרבות אינם הפקר.
בתמיכתה המלאה של ממשלת ארה”ב, ממשלת ישראל וצה”ל ממאנים להסכים להפסקת אש. כל מי שסבור שעל-ידי המשך המלחמה וזוועותיה יצליחו ממשלת ישראל והפיקוד העליון של הצבא להחיות את המיתוס של צה”ל הבלתי מנוצח ולהחזיר לו את כוח ההרתעה שלו – הוא פשוט משלה את עצמו ומטעה את העם בישראל.
להתנגד למלחמה שמנהלת ממשלת ישראל נגד העם הפלסטיני ונגד העם הלבנוני אין משמעותה תמיכה או הסכמה כלשהי עם חמאס והחיזבאללה, אך גם לא התעלמות מקיומן של שתי תנועות אלו. מן הראוי להזכיר, הממשל הצבאי הישראלי בעזה היה ליד ערס לידתו של חמאס (ראו: אבנר ש. כהן, “השיח` אחמד יאסין, מראשות `אלמוג`מע להנהגת `חמאס`”, בהוצאת בית הספר לממשל, 1992); פלישת צה”ל בלבנון ב-1982 הולידה את החיזבאללה.
כמ במקרים קודמים בעבר, גם היום ניתן באמצעות משא ומתן לשחרר את כל השבויים של כל הצדדים. הגיע העת שישראל תשתחרר מהרצון לשלוט בעמים השכנים שלה גם אם הם נראים בעיניה חלשים. המלחמות הבלתי פוסקות נגדם מגבירות את האיבה כלפי ישראל ומסכנות את קיומה. הערובה היחידה להמשך קיומה באיזור, בטחונה ושלומה, היא רק שלום צודק, לא כוח הנשק והברית עם ארצות-הברית.
מכאן מן הראוי שנקשיב לקולות תבונה המגיעים אלינו מחו”ל כמו למשל לקולה של ההיסטוריונית אסתר בנבסה שכתבה לפני ימים אחדים ב”לה מונד” הפריסאי (2.8.2006):
“לנו ליהודי הגולה אין את הזכות להחריש נוכח האסון ההומניטרי הנגרם בעטייה של המלחמה הזו . לתמוך בישראל אין פירושו להיות עיוור נוכח הטעויות שלה, מחובתנו לבקר אותה כאשר היא טועה.
“אנחנו יודעים מה היה מחירה של האדישות שהובילה את עמנו עד להשמדה. עלינו להרים את קולנו ולתבוע לעצור את האסקלציה. כל עוד ישראל ממשיכה לראות את עצמה כארצם של כל היהודים, גם לגולה יש מה להגיד. סבלות העבר הופכים את הצו הזה לתקף יותר. ישראל איננה ארץ ככל הארצות. בתנאים האלה, פחות מאשר לכל ארץ אחרת, לישראל אין את הזכות לטעות.
“לא רק כוח מופרז מופעל במלחמה הזו, היא גם בכל מקרה לא תוביל לנצחון. תוצאותיה כבר מצביעות על חיזוק השפעתם המקומית של חיזבאללה וחמאס. (…)
“המערב עלול לצאת מוחלש מהמערכה הזו. אשר לישראל, אם היא תהרוס ארץ שלמה מבלי להתפטר מהחיזבאללה, היא תיאלץ לתת דין וחשבון על פעולותיה לישראלים, ללבנונים ולעולם עולו. ולזמן מה גם הבטחון שלה יהיה נתון בסכנה.
“אנחנו יהודי הגולה ניאלץ גם אנחנו לשאת בתוצאות המלחמה. נסבול מעויינות. גם אם עוינות זו תהיה מעורפלת, היא לא תהיה פחות אקטיווית. איננו יכולים לשאת בכובד המשא הזה. עוד ניתן לעצור כאן את ההידרדרות באמצעות הפסקת אש מיידית שתכלול גם חילפי שבויים; וכל עוד ישראל לא תסתבך עוד יותר ויגדל מספר האזרחים ההרוגים והפצועים מכל הצדדים. (…)
“ישראל חשבה את עצמה כבלתי מנוצחת. מכאן ואילך היא יודעת שהיא איננה בלתי מנוצחת. (…) עמים אינם נוהגים לבחור את אוייביהם אלא הם מחפשים להתפשר עימם”.
*
ובסיכום, אני חוזר לנושא בו פתחתי את רשימתי: חבל, חבל מאוד, שישראל, מימסד וחברה, לא שעו לקול התבונה של האב השכול מאשקלון שלום רחום. אילו עשו כן, אין ספק שהרבה קורבנות היו נחסכים מישראל, מפלסטין ומלבנון ועמיהן לא היו יודעים מוות, שכול, חורבן וסבל.