• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

אישורי כניסה ברמדאן: הקרב על התודעה

הפלסטיני שבראשו חקוקה תמונת אדמתו ממנה נקרע, עומד כעת מול תמונה אחרת. חיפה של היום היא לא חיפא של קפה “אלשרק” ועיתון “אלכרמל”. אישור הכניסה הוא אמירה בפני עצמו: הנה אתה מורשה שוב להיכנס, לבלות, להתפלל. זאת, מכיוון שהתנהגותך נאותה
פאדי עאסלה

English

عربي

אחת השאלות שהתעוררו ברמדאן בשנה שעברה, וכנראה רלבנטית גם בשנה הזאת, היא מה עומד מאחורי ההחלטה של מערכת הביטחון בישראל לאשר את כניסתם של מאות-אלפי פלסטינים לישראל? בצד הפלסטיני נשמעת הטענה שישראל מנסה למשוך את הכסף שהם חוסכים במהלך השנה לקניות הרמדאן ועיד אל-פיטר. ההחלטה, לפי עמדה זו, נובעת מנסיבות כלכליות בלבד. מנגד, הממשל הישראלי טוען שאין סיבה כלכלית, ושהמניע הוא אך ורק “אנושי”, קרי הקלה לרגל הרמדאן. לפי עמדה זו לא חסר כסף בישראל ואין לישראל צורך בכסף הפלסטיני, שהמעשה הוא “טהור” ומראה את “האנושיות הישראלית”. כלומר ההקלה היא צעד ישראלי לשם שיפור היחסים. מעין טעימה, אם אפשר לומר, מההקלות שהפלסטינים יקבלו כשיפסיקו להתנגד לישראל וישימו קץ “למעגל האלימות”.

יש מעט מן האמת בשתי הטענות. רק סביר שישראל כמדינה שמשקיעה כסף רב בביטחון לא תסכן את ביטחונה בכניסתם של מאות-אלפי פלסטינים למען הכנסה חד-פעמית של כמה מיליונים. למעשה, בגלל שהכלכלה הפלסטינית אינה עצמאית אלא תלויה בכלכלה הישראלית, הכלכלה הישראלית תרוויח בכל מקרה מקניות הרמדאן, בין אם הפלסטינים יקנו בגדה ובין אם הם יקנו בתוך גבולות הקו הירוק. בו בזמן, אין זה אומר שההחלטה נבעה מ”אנושיות ישראלית” כלשהי, כי בפוליטיקה אין “אנושיות”. פוליטיקה היא חבילת אינטרסים ויחסי כוח ובה גם תדמית של “אנושיות” ממלאת תפקיד בגיוס ובהפעלה של כוח פוליטי.

כך או אך, מה שלבטח מתרחש הוא שמערכת הביטחון מנהלת באמצעות אישורי הכניסה מלחמה חשובה ואגרסיבית, מלחמה ששדה הקרב שלה ממוקם בראשם של הפלסטינים. האדם, כולל האדם הפלסטיני, הוא ישות “ציורית” שמבינה את הדברים דרך תמונות וסימנים. באמצעות השפה (שאף היא מערכת של סימנים) הוא מעלה תמונות ומשחזר אותן. הפלסטינים שחיים בגדה המערבית, ברמאללה, בשכם, בחברון ובכל מקום אחר, יצרו לאורך שנות חייהם תמונה מסוימת של “פלסטין ההיסטורית” בדמות גן העדן האבוד. הם חיו בתוך התמונה הזאת, וכאשר השם פלסטין עולה בדעתם, תמונה זו כבר קשורה לחבילת מושגים, סימנים ומקומות כמו חיפא ועכא, יאפא ונאסרה. יש להם תמונה שלמה שנוצרה מזכרונות הסבתא והסבא שחוו את הנכבה, דרך חיי היום-יום, האיתיפאדה, בתי הספר, המוסיקה והשירה.

במפגשיי עם ילדים רבים (שכבר גדלו) בכמה מקומות בגדה המערבית, עבדתי איתם בסדנאות של כתיבה יוצרת. רובם חוו כילדים את האינתיפאדה השנייה. הייתי שואל אותם מה זה פלסטין עבורם? התשובות חזרו על עצמן: “סינמא, עיתונאות, תחבורה ציבורית, מסיבות וחפלות, חוף הים, סוסים, בית עם גינה, בתים עתיקים, כפרים יפים עם נוף עוצר נשימה, שקט מדהים עם קול של תרנגול…”

הצעד הישראלי יוצר בלבול בקרב הפלסטינים, שכן הוא מנכיח תמונה לא מוכרת של פלסטין. הגירסה הישראלית של חיפה, למשל, אינה חיפא שהם מכירים. חיפה של היום היא לא חיפא של קפה “אלשרק” והיא לא בירת התרבות הפלסטינית בשנות ה-20 וה-30 עם עיתון “אלכרמל”. ישראל אומרת לפלסטינים, חיפא שאתם מכירים היא רק בראש שלכם. בואו תחוו את חיפה החדשה בסגנונה הישראלי המפואר, חיפה של הכרמלית המדהימה והמנהרות, חיפה של הכרמל העמוס בתיירים, חיפה של חוף דדו וחוף הסטודנטים, האוניברסיטה והרי הכרמל.

הבית של סלים חתום בואדי ניסנס לפני 1948
הבית של סלים חתום בואדי ניסנס לפני 1948. ישראל אומרת לפלסטינים, חיפא שאתם מכירים היא רק בראש שלכם. מתוך האתר: Palestine Remembered

הפלסטיני שבראשו חקוקה תמונת אדמתו ממנה נקרע, תמונה מתוך סיפורי הסבא והסבתא שכל חייו נלחם למענה, עומד כעת מול מציאות החותרת מתחת לתמונה המדומיינת שלו. תמונה שמעוררת ספק, מעוותת אותה, ולפעמים מחליפה אותה. בנוסף, אישור הכניסה הוא אמירה בפני עצמו: הנה אתה מורשה שוב להיכנס, לבלות, להתפלל. אתה מורשה לעשות הכל. אתה במיוחד, ולא האחרים, לא חבריך, לא אחיך, רק אתה יש לך את הפריבילגיה לכך. זאת, מכיוון שהתנהגותך נאותה. אמירה שמחסלת את התמונה הישנה שלו, ומעלה במקומה תמונה אחרת לגמרי יחד עם שאלה אחרת לגמרי: איך לרצות את ישראל?

לקנות ברחוב יפו או בממילא לא יכניס הרבה כסף למדינה, אך יכניס הרבה תמונות לראש הפלסטיני. כשהוא נחשף ל”מודרניזציה”, הוא עשוי לרצות להיות דומה למוכרת עם השמלה הלבנה, למוכר במכנסיים השחורים ובנעליים המבריקות. הוא עשוי לרצות להידמות לבחור שבוחר שמלה לחברה שלו או לבחורה ששותה קפה בארומה, ואז אולי הוא יאמר: לא חבל על כל השנים? כמה טוב לבלות עם בחורה מלבלות עם דגל. כמה טוב להשתתף במסיבה מלהשתתף בהפגנה.

כנראה שאנו עומדים מול השלב האחרון במלחמה הזאת, אחרי שכמעט ולא נותרה לפלסטינים אדמה, אחרי שמערכת הביטחון חיסלה את כל סוגי ההתנגדות בקווי התפר, הגיע הזמן למלחמה בראש. וכנראה שישראל תנצח, מכיוון שהיא מחזיקה בשיח. ישראל היא הכוח המשפיע שיכול לספוג את כל השיחים שמסביב, היא גם מוכנה ליצור את ההתנגדות בכדי שתראה לעולם עד כמה הדמוקרטיה בגרסתה הישראלית היא בעלת אורך-חיים ומוכנה לסבול גם התנגדויות. כך ישראל מתמודדת עם השיחים המתנגדים. היא ממסגרת את ההתנגדות בתוך הדיון הפנימי שלה, והשיח הפלסטיני נהיה יותר ויותר חלק מהשיח הישראלי, ובמקרים הכי טובים שיח שולי בתוך השיח הישראלי.

מסגור זה בא לידי ביטוי גם בכתיבה שלי. כפלסטיני וערבי שנוצר דרך יחסי כוח אלה, ברצוני לפנות לקורא הישראלי, אני חייב לדבר ולכתוב בעברית. כדי לדבר, להביע, להתנגד ולומר לקורא הישראלי שההקלות שמעניקה ישראל אינן “אנושיות” יתירה ושהמדינה לא עושה טובות לפלסטינים, אני חייב לקבל את כללי השיח הישראלי ולהיות חלק ממנו. כמו שאני מקבל מישראל את כללי הכתיבה, צורת הדיבור, הביטויים והמושגים בהם אני משתמש, כך גם הפלסטיני מהגדה המערבית שמבקש אישור כניסה מקבל את כללי המדינה, להפסיק להתנגד, להכיר במדינה, להיות “מודרני”, להתנהג בצורה מסוימת. ההמשך הוא הסכמה לגבי חלק מעמדות ישראל כלפי הפלסטינים עצמם.

פאדי עסאלה הוא סטודנט לתואר שני בספרות השוואתית באוניברסיטה העברית

כנראה שיעניין אותך גם: