את אחיי אנוכי מבקש: ההפגנה של המשפחה שלי
לפני שש שנים, כשהשתתפתי בהפגנות המחאה החברתית, הרגשתי שאני בהופעה. הופעה של שלמה ארצי עם מלא צעירים אופטימיים שצועקים את מילות השירים ״אתמול היה טוב״ / ״העם דורש צדק חברתי״. אתמול בירושלים, בהפגנה למען הכרה, צדק וריפוי למשפחות ילדי תימן החטופים, הרגשתי שאני באירוע משפחתי כזה, לא במחאה כלל-ישראלית כמו זו של 2011. מעין חתונה המונית מאוד (מאוד) שבאו אליה מכל קצות הארץ כדי לכבד את הזוג המאושר; אבל באירוע הזה לא היו שירים ולא הייתה שמחה. הרגשות בו היו דומים יותר לשבעה. שבעה המונית מאוד (מאוד) שבאו אליה מכל קצות הארץ כדי לנחם את המשפחה ולכבד את המת. אנשים אמנם לא ישבו על הרצפה בחולצות קרועות, אבל היו שם זעקות, זעקות שבר קשות ובלתי ניתנות להכלה. והיה שם אבל.
אנשים שהם אני, שהם המשפחה שלי, המשפחה המורחבת, אנשים שמזכירים לי את דודה שלי ואת סבתא שלי, החזיקו שלטים עם שמות יקיריהם. דתיים, חילונים, מבוגרים בעיקר, אבל גם צעירים. אנשים שבאו לזעוק את הכאב המשפחתי שלא מרפה. היה שם שופר, היה קצת גת ובעיקר הייתה שם תפילה מאוד גדולה שהדהדה באוויר וסימנה את האופי של המחאה הזאת.
מחאה בת עשרות שנים של אנשים מאמינים – מאמינים באל, מאמינים בטוב לבו של האדם, בטוב לבו של העם היהודי. או לפחות האמינו, פעם. לפני שלקחו להם את הילדים וסיפרו להם שהם מתו, ושזה בכלל לטובתם. מחאת משפחות שהתפרצה אחרי 70-60 שנה של כאב, צער, געגוע. ״את אחיי אנוכי מבקש״, צעקו שם בהפגנה של המשפחה שלי. ההפגנה המשפחתית הגדולה ביותר בתולדות המדינה. משפחת בני תימן.
נכון, היו שם גם בני עדות אחרות, גם מזרחים אחרים, וגם אשכנזים. בעיקר צעירים בשנות העשרים-שלושים-ארבעים לחייהם שמבינים שזה בכלל לא עניין עדתי, אלא עניין אנושי. אנשים שלא מרגישים שמאשימים אותם, ומבינים שזה בסדר לקחת חלק במחאה הזאת גם אם אתה לא תימני. אנשים שהפנימו שצדק זה עניין מאוד מאוד בסיסי, ושכשמתרחש פשע – כל מה שאתה צריך לעשות זה להתנגד לו ואם אפשר גם למנוע אותו, ושאם אתה אדם אנושי ומוסרי אתה צריך לדעת מיד מה הצד הנכון, ואליו להצטרף.

ההפגנה המשפחתית הגדולה ביותר שהייתה אתמול בירושלים הייתה יריית הפתיחה. ההפגנה הזאת, חוצה מפלגות, הייתה עצובה, אבל גם מרגשת ומעוררת תקווה. היא הייתה נקודת ההתחלה לצדק, להכרה ולריפוי של המשפחות שכבר יבשו להן הדמעות, לאימהות ולאבות שהלכו לעולמם בידיעה שילדם בחיים אך לא איתם, ובעיקר לאלה שעדיין כאן, ולילדים ולנכדים – שידעו שאפשר לחיות בחברה מתוקנת, צריך רק להיות אמיצים מספיק כדי להודות בפשע, להתנצל עליו ולספר אותו לעצמנו ולדורות הבאים, כדי שידעו: לא עוד.
ההפגנה המשפחתית הזאת צריכה להיות הפגנה לאומית, ארצית, חוצה גבולות, עדות ולאומים. הפגנה כזאת, כמו אז במחאה החברתית, ישראלית, אנושית, בסיסית. חצי מיליון איש שיקראו לעשות צדק, לא רק למען המשפחות, אלא בעיקר למען החברה הישראלית. כדי שנוכל להסתכל לעצמנו בעיניים ולדעת שאנחנו חברה בריאה שיכולה לתקן את החוליים של עצמה ולהמשיך הלאה.
למאמרים נוספים בנושא פרשת חטיפת ילדי תימן



