פעמים רבות כשאנשים, שהונדסו על ידי תבנית החשיבה של השוק החופשי, רוצים לעשות מעשים טובים, מעשים באמת ראויים ונחמדים, הם משקיעים הרבה ממרצם לעזור למוחלשים (או החלשים, תלוי ברמת הקורקטיות).
לרוב, הם יסייעו לילדים, כפי שנתבשרנו בכתבה בגיליון “דה-מארקר וויק” האחרון. הכתבה של רותי סיני, שמילים טובות עליה יש לי למכביר, בכל זאת איכזבה אותי מעט בטון המבטיח והמעט יחצ”ני שלה (ויש פה בהחלט מקום לספקולציות לגבי משקלו\ה של העורך\ת בעיצוב הרושם הזה). מדובר במיזם של עמותת אשלים, שרוח טובה באמת נושבת ממנו, ושבראשו עומד אדם מרשים עם סיפור חיים מעורר השראה בשם רמי סולימני. ללא ספק, רק דברים טובים יש לומר על יוזמות כאלו ואין הכוונה פה לבקר את היוזמה כשלעצמה.
אלא מה, ההבטחה הגלומה ביוזמות מסוג זה, ואולי צורת הניסוח של הבטחה זו בכתבה הספציפית של סיני, יש בהן מימד שעשוי להטעות ולהזיק בלי משים:
“אם יודעים לזהות יכולות ולצמצם גורמי סיכון, הסיכוי שהילדים האלה יצמחו ויפרחו הוא בשמיים”, כך מצוטט שם רמי סולימני, יו”ר עמותת אשלים שתרמה יותר ממליארד שקל לילדים בסיכון.
כלומר, יש פה ניסיון לחזק את היתרון היחסי של הילדים המוחלשים הללו, באמצעים חינוכיים, וכך לצמצם פערים. ייתכן ובמידה מסויימת יכולה השיטה הזו לענות על מטרתה המוצהרת, ולהעלות את סיכויי החיים של ילדים אלו ולפיכך את שוויון ההזדמנויות שלהם.
אלא מה, לאליטות יש יכולת, לאוו דווקא מודעת, לשמור תמיד על היתרון היחסי שלהם. יש חשיבות מאוד מסויימת לרמת ההשכלה האבסולוטית של מיגזרים באוכלוסייה כשמדברים על פערים. אם במיגזר מסויים מערכת החינוך מורכבת ממורים עם תואר ד”ר, המיגזר הנמצא כמה רמות סוציו-אקונומיות מעליו ידאג שהמורים הפרטיים של ילדיו יהיו בעלי תואר פרופסורה מאוניברסיטאות יקרתיות. ככל שהמיגזר המוחלש יעלה את הרף, המיגזר החזק יעלה גם כן, וישמור את הפער על כנו.
הניסיון לספק יתרון יחסי ל”כולם” (למוחלשים כי נסייע להם, ולחזקים כי הוא כבר נמצא ברשותם), הוא במקרה הטוב רשלנות לוגית ובמקרה הרע דמגוגיה צינית.
אז כן, זה בהחלט מיזם ברוך שיש בצדו יכולת לשינוי, אבל אסור שהוא יוצג כמיזם שיכול להוות פיתרון מהותי במנותק ממדיניות פחות קונצנזוסיאלית, כזו הנחשבת משום מה כפוגעת בעשירים, כזו המבטיחה מערכת חינוך ממשלתית או מפוקחת לכל. חינוך לרב-תרבותיות הוא עניין חיובי ומתבקש, וככזה יכול לשמש צידוק גם לבתי ספר מיוחדים של קבוצות אליטיסטיות, אבל חלוקת המשאבים החינוכיים בין חלקי האוכלוסייה צריכה להיות מאוזנת, באיזשהו אופן, באמצעים ממשלתיים.
כשל ברור נוסף: גם אם כ-ו-ל-ם יזכו בחינוך נהדר כילדים ואף ירכשו בהמשך הדרך, בזכות יתרון זה, מקצועות חופשיים ומכובדים, ספק רב עם השוק החופשי יכיל אפשרויות תעסוקה לאוכלוסייה שמחוץ לשכבת היזמים העשירים היא 100% מעמד בינוני ומקצועות חופשיים. חלוקת העבודה לא עובדת כך, לא בשוק ריכוזי ובוודאי של בכלכלת שוק תובענית.
לשם כך דרוש מעבר משיח של יתרונות יחסיים והעצמה לשיח של הוגנות ושוויון הזדמנויות.