מר ארי שביט, ביום שכתבת את מאמרך “מלחמת מגן” נפל טיל גראד כ-50 מטרים מבית הורי שבאשדוד. לבי נשבר כששמעתי את אימי בוכה מעברו השני של קו הטלפון וכשצפיתי באבי שהתראיין בערוץ 10 בעוד כל גופו מכווץ ועיניו מביעות את הטראומה שחווה מספר רגעים לפני הראיון.
מרבית משפחתי חיה בין נתיבות לגדרה. היא הגיעה לאזור הדרום כאשר הובאה על ידי ממשלת ישראל דאז לשמש חיץ ביניכם תושבי המרכז, לערבים החיים בעזה, שיש אולי להזכיר שאליה הגיעו כפליטים בעקבות הגירוש של 48. רק שהחיץ לא עמד במבחן המציאות.
תושבי שדרות שתועדו בחודשיים האחרונים, בפרויקט האינטרנט “עזה שדרות” זוכרים ימים אחרים: איך, עם כיבושה ב-1967 של רצועת עזה, הם מצאו עצמם מטיילים ברחובותיה, עושים בה קניות, לומדים נהיגה, הולכים לים ומנהלים סוג של חיים משותפים שכמותם לא נראו באזור המרכז .גם אם תושבי הדרום היו שייכים לאדונים, לא כך חשו. לא בטוח שהם חשו שייכים ועוד פחות בעלים של המדינה, שזרקה אותם בדרומה ושכחה מהם עד שהפכו אחרי 40 שנות כיבוש למטרות לקסאמים.
קשה לי להאמין שיש בין תושבי המרכז היכולים לחלוק עימנו זיכרונות דומים..
בעשרות שנות הזנחת הדרום לא זכורים לי מאמרים רבים שגילו חמלה לתושביו, שכאילו התגלו רק בשבוע האחרון. כעת, כשחייהם הפכו לבלתי נסבלים והם משלמים את ליטרת הדם הדרושה בכדי להשתייך ולהפוך לחלק מהחברה הישראלית, אתה כמו רבים מגלה את אהבתך אליהם וזאת תוך השמצה בוטה של מי שמטיל ספק בצדקתה של המלחמה?!
ובכן, אני מתנגדת למלחמה הנפשעת הזו בכל מאודי ואין אני רואה בה שני צדדים אשמים! אני רואה בה אשמה אחת עיקרית: ממשלת ישראל. בה אני רואה אחראית למותם של מאות אזרחים, נשים וילדים בעזה, ולפציעתם של אלפים, וכן לכך שהורי נאלצו לעזוב את ביתם למקום בטוח יותר וחזרו אליו מלאי חרדה.
בניגוד לאלו שניזונים מהאינפורמציה של מנגנון ההסברה המשוכלל של ממשלת ישראל, את רצועת עזה אני מכירה מקרוב דרך עבודתי הקולנועית ומביקורי הרבים בה בין השנים 1999 ו-2005.
ב-2006 השנה בה ממשלת ישראל כביכול התנתקה מעזה, הפקתי את “שדות אדומים” המתעד את החנק הסגר וההפגזות הישראליות שיכלו להתנהל באין מפריע לאחר גירושם של אלפי יהודים מבתיהם בגוש קטיף וביניהם גם אחדים מבני משפחתי.
פטרונות היא לומר שהפלסטינים עשו שימוש נקלה בהזדמנות שניתנה להם לשלטון עצמי. מי אתה שתחליט עבורם איזה שימוש עליהם לעשות במה שאתה מכנה “הזדמנות”? מי אתה שתחליט בעבור מי על הפלסטינים להצביע בבחירות דמוקרטיות?! אכן, ממשלת ישראל מימשה את “זכותה” והטילה סגר של שלושה חדשים על רצועת עזה כעונש על מימוש זכותם הדמוקרטית של תושבי עזה שנכשלו מבחינתה בבחירה. סגר שהיה רק התחלה לשורה של עונשים, הפצצות וחיסולים שבעקבותיהם ירה החמאס פצמ”רים וקסאמים כאמצעי התנגדות של תנועה לשחרור לאומי.
ישראל הדמוקרטית מעולם אף לא ניסתה לדבר עם החמאס ולאיש לא נראה זה מוזר?! מי העז להעלות את השאלה כיצד יכול זאת להיות?! איך מדינה יוצאת למלחמה מבלי שבאמת ניסתה את אופציית ההידברות? כיצד היא הורגת ופוצעת כל כך הרבה אנשים ומסכנת את חייהם של חייליה ואזרחיה מבלי לנסות אף לא פעם אחת להתדיין עם שלטונו הנבחר של העם הפלסטיני בעזה?!
פטרונות היא לחשוב שאין איש מבין תושבי הדרום המתנגד למלחמה הזו ולפשעיה. עכשיו שהם סופסוף שייכים, שאותם מראיינים, כיצד ניתן לוותר על המקום הזה, והאם אמנם אופציית ההתנגדות קיימת עבורם? ואיך אפשר בכלל להתנגד כשכל התקשורת כפה אחד מהללת את איכותו של המבצע הרצחני הזה, את הדייקנות שהורגת משפחות שלמות, את אומץ הטייסים בפעולה סבוכה שכותשת את חייהם של מליון וחצי אנשים. איזו אפשרות עומדת בפניהם להתנגד?!
בשבתות האחרונות השתתפתי בהפגנות נגד המלחמה הנפשעת. ביום רביעי האחרון נסעתי לראות את הורי בבית אחותי ליד גדרה ולבי נקרע. אך לא יכולתי שלא לחשוב שאם כך מגיבה אימי לטיל אחד שנורה ליד ביתה ממרחק של כ-50 ק”מ, מה עובר על חבריי ועל תושבי עזה המופצצים יום ולילה כשלא נשארה להם אף לא פינה בטוחה אחת להתחבא בה כבר ימים רבים?!
התנגדותי למלחמה היא מתוך אהבת תושבי הדרום ולא מתוך שנאתם. זו המורכבות בה מתנהלים חיי בשבוע האחרון, קשה לי להאמין שמחרחרי המלחמה, כמותך החיים בבטחה במרכז תל אביב, יכולים להבין זאת.
אסנת טרבלסי, מפיקת סרטים דוקומנטרים.