בית הדין לעבודה חיסל את שביתת המורות
מיד עם סיום השביתה התגלה כי את ההסכם הפשרה בין המורות לאוצר היה ניתן להשיג באותו מתווה בדיוק, כבר לפני מספר שבועות. המסקנה המתבקשת הייתה כי ראשי ארגון המורים טיפסו על עץ גבוה מידי ובסופו של דבר נאלצו להתקפל, כאשר הם מותירים את המורות עצמן במצב של אכזבה ותסכול לנוכח ההישגים החלקיים של השביתה.
הכוח של שובתים נובע מיכולת ההיזק שלהם למקום העבודה, לכן עובדי חברת החשמל והנמלים הם העובדים החזקים במשק, חזקים מידי. במציאות הכלכלית-פוליטית של ישראל ורוב מדינות המערב, יכולת ההיזק של העובדים אינה מובנת מאליה ותלויה ביכולתם של העובדים להתאגד, לכן היא מוגנת בחוקים ופסיקה ע”י המדינה. כוחם של המעסיקים נובע, גם הוא, מיכולת ההיזק שלהם. פעם, עיקר יכולת ההיזק של המעסיקים נבע מיכולתם לפטר עובדים או לפגוע בשכרם. היום, בעידן הגלובליזציה, מתווספת לכך היכולת לסגור את העסקים להעבירם למדינה אחרת.
במקרה של שביתת המורות, יכולת ההיזק של השובתות הייתה מוגבלת למדי. כשמשביתים את נתב”ג הממשלה והציבור יורדים על הברכיים תוך ימים ספורים; כשתלמידים וסטודנטים לא לומדים – כולם מנידים בראשם ומצקצקים בלשונותיהם, אבל מוכנים לסבול את המצב עוד קצת.
ככל שהשביתה התמשכה, עלתה יכולת ההיזק של המורות וביחד איתה עלה גם הכוח שלהן: החשש מביטול החופשות והבגרויות הפך למשמעותי. משרד האוצר, שקיבל את המדנט לנהל את מדיניות הממשלה בכל נושא ובחינוך בפרט, פנה למהלך שמטרתו לעקר את השביתה מתוכנה: הוצאת צווי מניעה למורות השובתות. ביה”ד לעבודה קיבל את הבקשה והוציא צווים, במהלך שחוקיותו מוטלת בספק כבד. יש לזכור, כי מטרתם של צווי מניעה היא למנוע פגיעה בבטחון הציבור. הם מיועדים לשימוש כנגד מגזרים שהפסקת עבודתם גורמת לנזק מיידי ובלתי נסבל: רופאים, טכנאים של חברת החשמל, מכבי אש וכו`. הרעיון בהוצאת צווים למגזרים כאלו הוא שזכות השביתה אינה קודמת לזכות לחיים, לכן מוכן החוק לפגוע בשובתים על מנת למנוע נזקים קיצוניים לציבור. שביתת המורות לא גרמה לאף נזק מהסוג שצווי מניעה נועדו למנוע, אף אחד לא מת בגלל השביתה. השביתה כן גרמה נזק משמעותי שהלך והתעצם, אך זהו מקור הכוח היחיד של כל שביתה.
עם התקרב מועד כניסתם לתוקף של הצווים, חלו לפתע פריצות דרך במשא ומתן. אותן פריצות דרך נבעו, שלא במפתיע, בעיקר מוויתורים של ארגון המורים; וויתורים שנעשו בלחץ איבוד כוחה של השביתה. במעשה הוצאת הצווים, סתם ביה”ד לעבודה את הגולל על השביתה והעביר את רוב כוח המיקוח לצידו של משרד האוצר, שרק היה צריך להמתין לעליית מפלס הלחץ בצד המורות, בראותן את מועד החלת הצווים מתקרב.
חשוב להבין, כי מעבר לחיסול שביתת המורות, חיסל ביה”ד לעבודה את סיכוייהן של שביתות במגזר הציבורי להשיג הישגים בעתיד (במגזר הפרטי אף אחד כבר לא מדבר על שביתות). מהיום, תנקוט הממשלה בטקטיקה המוצלחת שהכשיר בעבורה בית-הדין: המתנה להתארכות השביתה ולאחר מכן בקשה לצווי מניעה באיצטלה של “פגיעה בציבור”. בית-הדין צפוי להיענות לבקשות כאלו, הוא מחוייב לתקדימיות שיצר בשביתת המורות – וכל ציבור עובדים ימצא את עצמו אל מול שוקת שבורה: כוח העמידה שלו יחוסל באמצעות צווי המניעה.
ושתי הערות:
* לציבור המורות בארץ אין מנהיגות ראויה, לא בארגון ולא בהסתדרות. התנהגותו הכוחנית הגובלת בשקרים של יו”ר ארגון הסתדרות המורים, נחשפה השבוע ובשבוע שעבר במדורו של מרדכי גילת בידיעות אחרונות.
** נראה שהרצון של המורות ששבתו להיאבק על שיפור מצב החינוך בארץ הוא כן ואמיתי. אולם, רצון זה מתנגש עם האינטרס הבסיסי של ארגוני המורים – לשמר את כל חבריהם במערכת ולהעלות את שכרם. ההכרה כי חלק משמעותי מהמורים והמורות בארץ פשוט לא ראויים ולא מתאימים לעסוק במקצוע ההוראה חלחלה לכל שכבות האוכלוסיה, מלבד לציבור המורים עצמם. שיפור אמיתי של מצב החינוך חייב לכלול החלפה משמעותית של כוח אדם בהוראה וכניסה של ציבור משכיל יותר ובעל כישורים טובים יותר משל מי שנמצאים כיום במערכת. החלפה כזו צריכה להתבצע בד בבד עם העלה משמעותית בשכר, עד כדי הכפלתו, ופיצויים הוגנים למי שיאלץ לעזוב.


