המקום שלי בבית שלי

לפני עשר שנים נפטר סבי, אברהם, אביו של אבי. חודשים מעטים לאחר פטירתו, עם תום תקופת האבל, כאשר התחלנו לחזור לשגרה וכל דוד החל לחזור לביתו ולמשפחתו, הופיעה בעיה שאיש לא חשב עליה קודם לכן. סבתי, שהייתה כעת לאלמנה, נשארה לבד. כאשר סבי היה בין החיים היא טיפלה בו והוא טיפל בה. המשפחה יכולה הייתה להיות רגועה. יש מי שמשגיח, יש מי שנמצא. לאחר מות סבי, הפכה סבתי לדיירת היחידה בבית, שהיה גם הבית בו גדלו אבי ואחיו. הבית, שהיה צפוף ושוקק חיים, התרוקן. הילדים יצאו ללמוד, נישאו, ילדו ילדים, בנו בתים משל עצמם. כאשר הלך ממנו גם סבי, הפך הבית בן לילה שומם. “שקט כמו קבר” כפי שתגדיר אותו מאוחר יותר סבתי.

הבעיה צצה ללא התראה מוקדמת. ללא תקופת הסתגלות בה אפשר להתארגן לקראת הבאות. צצה דרך השאלות הפשוטות, המיידיות, כמו “מי נשאר הלילה לישון אצל סבתא?”, “מי יבוא לעשות אצלה את השבת?” ההרגל המשפחתי, לבוא לבקר בסופי שבוע, הופרע. פתאום היה צורך לדאוג למישהו נוסף. הבית שידע לחכות כל השבוע לביקורי המשפחה, הפך מבית ממתין, סובלני, מארח, לבית תובעני. בית שאסור להשאיר אותו לבד.

בהתחלה חילקו אבי ואחיו את ימי השבוע ביניהם. כל לילה נשאר ללון אצל סבתי ילד אחר. סבתי היתה שבעת רצון מהסידור, אך הוא לא האריך ימים. אחרי מספר שבועות, החלו אבי ואחיו להתעייף ולהתגעגע בחזרה אל הבתים שלהם, שחיכו מיותמים קצת גם הם. בשיחות המשפחתיות החלו לעלות על הפרק רעיונות לפתרונות אחרים. הוצע להביא מטפלת קבועה שתישן אצלה במהלך השבוע ותשהה איתה במשך היום. הוצע לבנות לה יחידת דיור קטנה צמודה לביתו של אחד הבנים. הוצע לחפש סטודנטית שתגור אצלה ותעזור למלא את הבית בחיים. הוצע לה לפתח תחביבים, ללכת לחוגים במתנ”ס, לצאת לטייל ברחבי העיר, לבקר מכרים.

אבל סבתי סירבה לכל ההצעות. סירבה לעוזרות, למטפלות, לסידורים החוץ ביתיים, לשעות ההעשרה במתנ”ס. היא לא רצתה לצאת מהבית, לא ללכת לחוגים, לא לישון אצל הכלות, לא להכניס הביתה אדם זר. אף אחד מהשירותים המקובלים במקומותינו לטיפול בזקנים, למילוי לוחות הזמנים המתרוקנים שלהם לא היה לרוחה. היא רצתה את הילדים שלה קרוב, על ידה. והילדים שלה רצו לשמח אותה, אך גם רצו מאוד לחזור לחיים הפרטיים שלהם. מי שמע במקומותינו על ילדים בני ארבעים וחמישים שישנים באופן קבוע אצל אימם? השכנועים, מסעות העלייה לרגל של האחים והכלות לא עזרו. סבתי הלכה והתבצרה בין אין ספור סירובים לכל אחת מההצעות. הביטה בבני משפחתה התוהים באותו מבט שמעורבים בו זקיפות קומה ועלבון והשיבה פעם אחר פעם “לא”. אמרה להם גלויות כי עצובה ובודדה ככל שתהיה, היא מעדיפה להישאר בביתה ולראות טלוויזיה כל היום. אמרה שתסתדר לבד. בלי הילדים, בלי הכלות, בלי “להשפיל” את עצמה בפני אנשי הרווחה כדי לקבל את שעות הסיוע שמגיעות או לא מגיעות לה לפי החוק.

ככל שהתמידה בסירובה, הפך פתרון הבעיה קשה יותר. עימו גדלו גם חוסר ההבנה וחוסר הסבלנות שלנו כלפיה. מדוע אינה יכולה להתנהג כמו זקנים ישראלים אחרים? מדוע היא מתעקשת לא להיעזר בשירותים שניתן לקנות עבורה? מדוע היא דורשת את מה שאינו אפשרי?

בין חוסר רצונה של סבתי להתפשר, לקבל על עצמה את הפתרונות המערביים לטיפול בזקנים לבין חוסר רצונם של ילדיה לוותר על חייהם הפרטיים, על הבית שלהם, על החופש שלהם לבחור כיצד הם מבלים את זמנם, נוצר סטאטוס קוו משפחתי. סטאטוס קוו שביר, מיוסר, מואשם, שמשמעותו: מחכים, ובינתיים מתנהגים כאילו הכול כרגיל. סבתי ממשיכה להתגורר בגפה ולסבול מבדידות, הילדים והנכדים ממשיכים לבוא לבקר בשבתות, וכולם סובלים. היא מהבדידות, והם מהתחושה שאינם עושים די. היא מתארת את הסבל שעובר עליה בכל יום בו היא פוקחת את עיניה לעוד בוקר לבד, והם נאנחים, מעבירים בראשם שוב את כל הפתרונות המוכרים, קופצים כשמתאפשר לביקור בערב באמצע השבוע, צופים יחד איתה בטלוויזיה וחוזרים בלב כבד לביתם.

***

בניגוד לפרסומות בטלוויזיה על מנעמי הפנסיה והפרישה, זקנתה של סבתי אינה משוחה בחוטי נועם וחסד. היא אינה נהנית מהחופש, מהזמן שהתפנה, משפע האפשרויות שהוא פורש פתאום לפניה, מהאפשרות לעסוק אך ורק בצרכיה שלה. סבתי שונאת את זקנתה שלה, מתאבלת ללא הרף על מה שחלף ולא ישוב; על היופי שאבד, על הזוגיות עם סבי, על החיים המלאים שחדלו. אי שביעות רצונה, ההתנגדות שלה, מצליחים לנטוע ייאוש אצל כל מי שמבקש לעזור לה. מעבירים מסר לפיו לא ניתן לעזור לה בדרכים המוכרות לנו, שכל עזרה היא זמנית, אינה יכולה לרכך את תחושות הכעס והתסכול שהא חווה, אינה יכול להפוך אותה לשמחה קצת יותר. כשבאים לבקר אותה, היא כמו קמה לתחייה, החיוך חוזר אליה ואיתו החיוניות והעניין בסביבה, אך רגע לאחר שהולכים היא כבה מחדש, משילה מעליה את הרגעים השמחים, חוזרת לחוש כועסת, בודדה.

כששאלתי אותה על הזקנה שלה, אמרה לי: “פתאום את לבד. אין לך עם מי לדבר. כל היום את מסתכלת על הקירות. את בוכה לפעמים, את זוכרת כל מני דברים, גם המחשבות הן הורסות את הגוף. מחשבות שאני חושבת כל הזמן איך הייתי ומה הייתי וזה, פתאום אני לבד, זה הורס בן אדם, מאוד הורס, תדעי לך את זה. זה מעצבן, הגוף נהרס, הלב נהרס. את מסתובבת בבית, אין לך מה לעשות, את הולכת למיטה. את לא יכולה לצאת, לא יכולה שום דבר. זה בעיה, מה אני אעשה. הלכתי לקניון, טוב, אני חוזרת מהר הביתה, אני פותחת את הבית, אין מישהו, אין עם מי לדבר, אין עם מי לחיות, בן אדם צריך לחיות לא? אז איך הוא חי? הוא לא יכול לחיות בודד כמו אני לא יודעת מה.”

שאלתי אותה על עיסוקים אחרים, על חברות, על חוגים, מדוע אינה מנסה למלא את הזמן, להימלט מהבדידות שקשה לה כל כך. היא אמרה לי: “יש נשים שהולכות למועדון, מוצאות מישהו, מביאות הביתה, אני לא ככה, אני אהבתי את בעלי מאוד. ואני לא יכולה להסתכל על אדם חוץ ממנו. יש הרבה שגרות עם הבנים. הילדים לא חיים איתי. בזמן שבא מישהו מהילדים, אפילו שאני לא מרגישה טוב, פתאום אני מרגישה שאני בריאה. אבל ככה כל היום שאני לבד זה מעצבן.”

שאלתי אותה על תימן, על הזדקנות שם, האם היא שונה בעיניה ממה שעובר עליה כאן. היא אמרה במפורש, בתימן זה אחרת: “בצנעה יש שכנים, לא כמו שפה כל אחד סוגר את עצמו בבית. השכנות נכנסות אלייך, יש חברות עוזרות מוציאות את העצב מהבן אדם, יולדות בשכונה עושות מסיבה מזמינות את האישה, הולכת באה, שוכחת את כל הבעיה. יש ילדים גרים חלק מהם בבית, יש אחיות, משפחה, בנות דודה, באים נכנסים, מבוגרות בצנעה אחרי צהרים נכנסות, מביאות את הריקמה, באות אליה. חיים של התימנים זה לגמרי אחרת לא כמו בארץ. המשפחה סביבך כל היום, כל הזמן. כאן כל השבוע את לא רואה אף אחד. רק בשבתות, זה קשה לי, זה לגמרי משהו אחר. פה כל אחת באה מעבודה, עסוקה או עייפה, יש לה עבודה בבית, היא רוצה את הבית שלה, החיים שלה.”

סבתא שלי לא מוכנה להתפשר על קרבה בסופי שבוע, על חברות שבאות לשתות קפה לשעה ואז הולכות להן. היא רוצה אנשים סביבה גם באמצע השבוע, גם בבקרים, כאלו שעוזרים בלי שנותנים להם כסף, כאלו שבאים ואינם מביטים על השעון כדי לדעת מתי מסתיים עבורם זמן הביקור והם חופשיים לדרכם. היא רוצה לדעת שהזמן שלה זהה לזמנם של המבקרים כך שאין צורך למדוד אותו, שהמרחב בו היא חיה זהה למרחב בו הם חיים, כך שהיא שלובה בתוך חייהם כפי שהם שלובים בחייה. כפי שחיו כשגידלה אותם. כפי שחיה בתימן.

גם במשפחה את מרגישה כך? שאלתי אותה, הרי בורכת בהרבה ילדים ונכדים וכולם סביבך, דואגים כל הזמן, באים, מתקשרים. ” גם במשפחה”, היא ענתה לי. “כל אחד עסוק בעצמו מה אכפת לו. למה אני לא הולכת לילדים שלי? אני לא רוצה להפריע להם, אני לא מרגישה שהם פתוחים לאנשים. אני חושבת ככה. אני לא יכולה לטעון עליהם, הכלות שלי כולן טובות, אבל הן לא בשביל דברים כאלו. אני לא הולכת. גם לא בא לי. אני מרגישה בבית שלי יותר טוב. אני לא מרגישה שאני יכולה לישון שם, להמשיך ערב אחד אצלם. פשוט שעה שעתיים. אני, לא בא לי ללכת לאף אחד. עדיף לי בבית שלי.”

סבתא שלי לא מוכנה להיות אורחת. להרגיש שהיא תלויה בחסדיה של בעלת הבית, לדעת שזמן השהייה שלה מוגבל, ששמחים שהיא מגיעה אך מצפים גם שהיא תלך. כמו כל אורח, היא אינה חלק מהשגרה, היא מרגישה שהיא מפריעה לדברים להתנהל, מרגישה כי למרות קבלת הפנים החמה, למרות הנחמדות, רוצים אותה כאורחת, לא כבת בית. תחושת התלות, הזמניות, מתרגמת אצלה מיד לפחד מפני הדחייה והעלבון. היא מעדיפה להימנע ככל האפשר מן המצב הזה. מעדיפה להישאר לבד, אבל בטוחה בביתה. ביקורים משבשים את מערך היחסים והכוחות אליו היא רגילה. בבתיהן של הכלות, במרחבי המשפחות הגרעיניות היא חסרת מעמד. אורחת, שולית, נתונה לחסדיה של דינאמיקה משפחתית אחרת, זרה, בה לוחות הזמנים מוכתבים על ידי נשים אחרות ואורחות חיים חדשים ועליה לנהוג כאורחת, להסתפק במיקום השולי של סבתא טובה.

אם כך, איך זה היה בתימן? אני מתעקשת.

“בתימן קודם סבתא היא בעלת הבית. היא מחליטה, מדברת, עושה הכל, היא עסוקה, היא חיה. היא בבית שלה והילדים אצלה. היא בעלת הבית. בתימן אם היא הולכת לבן, לא תחכה שיזמינו אותה, היא הולכת, היא כמו בעלת הבית. יכולה לעשות משהו, להכין אוכל לעצמה, לפתוח כל דבר, לשבת, לא יגרשו אותה, לא יחכו קצת מתי היא תלך, אם מתחשק לה לישון היא גם ישנה. אני מכבדת את עצמי. לכי לדעת, אם אני אלך למישהו והוא לא ירצה שאני אשאר… הלב שלי לא נותן לי, כאילו שהוא מדבר איתי: ‘קומי ולכי לבית שלך הכי טוב לך’. המקום שלי בבית שלי.”

סבתי מסרבת לקבל על עצמה את חוקי הקירבה החדשים. סבתא עבורה אינה אותה אישה מבוגרת נחמדה, שבאה לבקר בימי הולדת, מביאה מתנות לילדים וחוזרת לביתה. סבתא עבורה היא הציר סביבו מתקיימת המשפחה. זו שהבית שלה מתרחב יחד עם התרחבות המשפחה, זו שממשיכה לגדל את הילדים ולטפל בהם, מעורבת בכל העניינים, מכירה היטב את כל החלקים בממלכה שלה. אך הממלכה שסבתי בנתה כשהילדים שלה היו קטנים התפוגגה כאשר הם גדלו. התכווצה עם כל ילד שיצא מהבית ובנה את חייו הפרטיים, המלאים בעבודה וחברים ותחביבים. כל ילד הקים בית משל עצמו, וסבתי נשארה מלכה ללא ממלכה, עם שריד אחרון, הבית שלה, עליו היא יכולה למלוך, בלי שירותים בתשלום, בלי לוחות זמנים, בלי פילנתרופיה, בלי טובות.

המילה “בית” חוזרת בדבריה על זקנתה שוב ושוב. נראה כי בית עבורה הוא המקום בו אתה מרגיש רצוי תמיד, בו אתה מקבל ונותן דברים ללא חשבון וללא תמורה, המקום בו יש לך תפקיד ואתה חיוני עבור היושבים בו כפי שהם חיוניים עבורך. מדבריה עולה כי בתימן, כפי שהיא זוכרת אותה, הבית היה זהה למשפחה המורחבת. גבולותיו היו כגבולותיה ותחושת הזרות התקיימה מחוצה לו, ביחס לאלו שהשתייכו למשפחות אחרות. יכולת לכן להתהלך ימים רבים בתוך הבית שלך מבלי להשתעמם. מבלי להזדקק לדבר מזרים.

בארץ הלך הבית והצטמצם. המשפחה המורחבת התפרקה, והוחלפה במשפחות גרעיניות שהקפידו על אוטונומיה ונפרדות. כך עשו כולם, כך נדמה. ההצלחה הכלכלית נמדדה בשעות העבודה הארוכות, העמוסות, ביציאת שני ההורים לעבודה, בקניית בית, בקניית שירותים לטיפול בילדים, לניקיון, לטיפול בהורים המזדקנים, בטיפוח הזמן הפנוי בו אתה אדון לעצמך ויכול לבחור, בנסיעות בסופי שבוע, בחופשות למקומות רחוקים על מנת לנוח בהם רחוק מהמשפחה, ממכריך, מעמל השגרה. לכל דבר נמצא פתרון כלכלי, נוח ופשוט יותר, בהישג ידו של מי שיכול לשלם.

עבור אבי ואחיו שנולדו בישראל, הבית הוא אותו מבנה קטן או גדול, משופץ או ישן בו גרה המשפחה. אבל סבתי סירבה לוותר על מושג הבית שלה. להכפיף אותו למבט המכמת שלנו שראה רק קירות ישנים, ריצפה, מטבח, וטלוויזיה שפועלת תמידית בחדר השינה. בתוך הבית הזה ניסתה סבתי להתבצר כשסירבה להצעות להקל על בדידותה. כשסירבה להכניס אליו אדם זר, כשסירבה לוותר עליו לטובת יחידת מגורים, אפילו כשסירבה לצאת לביקורים. כל אחת מההצעות לפתרון כמו עמדה בסתירה לניסיון לשמור על השריד האחרון של הממלכה שבנתה. הכנסה של אדם זר לבית אולי הייתה עבורה כוויתור על שליטה, על הטבעיות של יחסי הנתינה והלקיחה, שהופכים גם את הבית עצמו לחוץ, למקום של יחסים מכוּמתים, מסחריים, שאנשים זרים קובעים עבורה על גבי חוזים מסחריים ותקנות משפטיות כיצד יש לנהלם. מה מותר לבקש, מה אסור, מה מותר להגיד מה אסור לצעוק. מעבר לביתו של אחד הילדים כדיירת משנה, אולי היה מסמל ויתור סופי על מעמדה כבעלת בית. ויתור על היכולת שלה להרגיש במקומה, לדעת בוודאות כי היא רצויה בכל פינה, בכל עת.

בניגוד לציפיות שלנו מאנשים מבוגרים “להיות הגיוניים”, להתאים את עצמם לרוח הזמן, למקומם החדש בחברה, סבתי אינה מוכנה להסתגל. גם אם חוקי המשחק החדשים מכריחים אותה לוותר על הממלכה, להסתפק רק בשריד חלקי, הם אינם יכולים להכריח אותה לשתף פעולה. לקבל על עצמה תפקיד משנה שאינה רוצה בו, לוותר על היותה בעלת הבית במשפחה. במקום לשחק, להסתגל למציאות האחרת, היא משאירה את עצמה כבעיה לא פתורה. מרגיזה, מעציבה, שאינה מרפה מראשיהם וליבותיהם של ילדיה. הבדידות מלווה אותה מהבוקר ועד הערב, אך הידיעה כי היא בודדה, האשמה על כך, מלווה גם את ילדיה; כשהם קמים, כשהם הולכים לישון, כשהם מבלים עם משפחותיהם.

הבדידות הפכה לדוברת של סבתי, למסמנת של מה שאולי לא יוכל יותר להתקיים עוד בחברה שלנו, התעשייתית, האינדיבידואליסטית, בתוך היחסים המשפחתיים. בדידותה של סבתי מדברת כאשר מאזינים לה, לא רק את הכעס והאכזבה, אלא גם את האפשרות האחרת. את האפשרות לזיקנה, לבית, למשפחה, שונים מאלו שהתרגלנו אליהם כאן. זיקנה שאינה מופרטת ממרקם החיים הרגיל, “מיוקרת” מתוכו אל מרחבי תחזוק, נוחים ויעילים המאפשרים לשאר המערכת לצעוד קלה יותר אל היעד הבא. זיקנה שהיתה יכולה להיות המשכו של בית ילדותנו, המשכו של הלב. בדידותה של סבתי מדברת כאשר מאזינים לה, על האפשרות לתבוע מהמציאות להידמות למה שאנו מבינים בתור חיים. לא רק להסתגל אליה. לא להסכים תמיד ומיד עם כל התביעות שלה לשינוי.

כשאני חושבת על סבתי כך, אני כועסת פחות על סרבנותה ועיקשותה, על כאב הלב וייסורי המצפון. היא נראית לי פתאום גיבורה.

הכותבת היא פסיכולוגית, וכותבת מסות ושירים שהתפרסמו בעבר ב”הארץ”, ב”מטעם” וב”כיוון מזרח”