במקום שכל הרסיסים
“כְּמוֹ צִפּוֹר בַּחֶדֶר בְּחַפְּשָׂהּ אֶשְׁנָב”
לפנֵי
שְׁלֹשָה שֻׁתָּפִין נֶאֱסָפִים בִּי לֶאֱחֹז
בַּחֲדַר הַהַמְתָּנָה הָאָרֹךְ שֶׁהוּא נִמְשָׁל מֻחְלָט לְחַיֵּינוּ
בְּיָדַי הַקָּרוֹת.
הַרְחֵק מִמָּקוֹם שֶׁנִּתָּן לְהֵחָלֵץ מִמֶּנּוּ בְּמִלִּים
אִלֶּמֶת, אֲנִי שׁוֹקַעַת בִּתְפִלָּה
נִזְהֶרֶת מִן הַפְּנִימִיִּים, מִמַּחְשָׁבוֹת זָרוֹת
נְסִירָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי
טְהוֹרָה הִיא
חקירת שמות
אֲבָל אֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים אֵיךְ בֶּאֱמֶת קוֹרְאִים לְאַבָּא שֶׁלְּךָ
לְצָרֵף אֶת חֲתִיכוֹת הַפָּאזֶל הַקְּרוּעוֹת
לִתְמוּנָה שֶׁאֶפְשָׁר יִהְיֶה לְזַהוֹת אוֹתָךְ בָּהּ
שֶׁגִּלּוּי הַשֵּׁם אֵינוֹ גִּלּוּי הַפָּנִים
וְהַחֶמְלָה, חַמָּה וּמַפְתִּיעָה
זוֹרֶמֶת מִתּוֹכִי בָּאֲדָמָה הַחֲרֵבָה
אולי לא היום, אתה אומר
אוּלַי בְּיוֹם אַחֵר נִהְיֶה יוֹתֵר מוּכָנִים
לִגְנֹב עוֹד רֶגַע בַּמַּלְכֹּדֶת לָהּ קָרָאתָ אַהֲבָה
הַסְּבַךְ שֶׁקָּרָאתָ לוֹ בַּיִת
יוֹנַת הָאֵלֶם מְרַפְרֶפֶת מְקוֹנֶנֶת, תְּשׁוּשָׁה
אֲנִי מְרִימָה אֶת עֵינַי לְהַגִּיד לְךָ לֹא בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה
בְּקוֹל כָּבֵד מִתַּחֲנוּנִים
נִשְׁמֶטֶת, גַּרְגִּיר אַחַר גַּרְגִּיר
הַחוֹל הַכָּלוּא בֵּין כַּפּוֹת יָדֶיךָ
אם לא היום, אומר לי אבא
וְכָל גּוּפוֹ קָפוּץ
הוּא לֹא יֵצֵא מִכָּאן בַּחֲתִיכָה אַחַת, אֲנִי אוֹמֵר לָךְ.
בַּתֶּפֶר הַדַּק שֶׁבֵּין חַיִּים לְמָוֶת
מִכָּל צִדֵּי הַקִּיּוּם הַחֶדֶר אֶחָד
אַרְבַּע כְּנָפוֹת שֶׁל תַּכְרִיכִים.
אֲנִי מַפְנָה אֶת פָּנַי מִן הַקִּיר בַּעֲדִינוּת
שֶׁאֵין לָגַעַת בְּנַפְשָׁם שֶׁל הַגּוֹוְעִים
בַּעֲדִינוּת נוֹשֵׂאת רֹאשִׁי לָאוֹר
סִימָן יָפֶה לְחַי.
הדיין אומר שסידר כבר עשרים אלף גיטין
פָּנָיו טוֹבוֹת אֲבָל פָּנַי בְּתוֹךְ יָדַי
עֶשְׂרִים אֶלֶף, אֱ-לֹהִים, וַהֲרֵי לַמַּבּוּל אָמַרְתָּ דַּי
וְהִנַּחְתָּ אוֹתָנוּ לְהַרְווֹת צָמָא בַּגֶּשֶׁם
הֲרֵי אֵין אָנוּ אֶלָּא טִפַּת כְּאֵב
בְּשִׁטְפוֹן הַקִּיּוּם הַגָּדוֹל
בבית הדין עושים לי התרת נדרים
שְׁלֹשָה גְּבָרִים מוֹשִׁיטִים לִי יָד שֶׁכֻּלָּהּ מִלִּים
מֻתֶּרֶת, שְׁרוּיָה, מְחוּלָה
נִכְתֶּבֶת בְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
לְלַמְּדַנִי עַל חֵרוּת שֶׁלִּפְנִים מֵהַשִּׁבְיָה
הַשָּׁמַיִם בְּעֵינֵי הָעֶבֶד
גט
הַחֶדֶר שְׁטוּף אוֹר, פָּנֵינוּ רַכּוֹת.
שְׁכִינָה מְרַפְרֶפֶת בִּנְשִׁימָתָהּ עַל כְּתֵפִי
אֵינִי לְבַד.
טַבַּעַת אַחַר טַבַּעַת אֲנִי מְסִירָה אֶת חַיֶּיךָ
מִמֶּנִּי, מֵהַגּוּף שֶׁלְּעוֹלָם לֹא קָרַב, מֵהַנִּימִים שֶׁנַּעֲשׂוּ זָרִים
מֵהַכְּאֵב שֶׁעִוֵּר אוֹתִי עַד שֶׁקָּרָאתִי לוֹ בִּשְׁמִי
שְׁמִי שֶׁנִּמְחָה בַּמַּיִם
זוֹהֵר בְּאוֹתִיּוֹתָיו
שְׁלֹשָה צְעָדִים מִתַּחַת לִזְרוֹעִי
לְעֵבֶר הַחַלּוֹן
כְּצִפּוֹר בְּחֶדֶר, טַעַם הַשָּׁמַיִם לָרִאשׁוֹנָה
אחרי הגט
בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה שְׁבָרִים
אֲנִי מַרְכִּיבָה צְעָדִים מִסְּדָקַי.
כֵּיצַד לוֹמְדִים הָעֲבָדִים לָלֶכֶת
לְלֹא כְּבָלִים בְּרַגְלֵיהֶם
כֵּיצַד מְרַחֲפִים בֶּחָלָל לְלֹא כֹּחַ הַכֹּבֶד
וְהָאֲבָנִים שֶׁהָיוּ רֵיקוֹת מְהַדְהֲדוֹת
פָּנִים בְּמַעֲלֵה הָאֶבֶן
גְּלִידָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר שֶׁקֶל נְמַסָּה עַל יָדַי,
שֶׁהַחַיִּים שֶׁקָּנִיתִי לִי יְקָרִים מִמְּחִירָם
חוֹמה עלי,
הָלַכְתִּי לְנַחֵם אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַבּוֹכֶה.
הָהָר סָגוּר וְהַבַּיִת נִשְׂרַף,
כָּל שֶׁנִּשְׁאַר לִלְחֹש בָּאֶבֶן.
בְּמִקְוֶה שֶׁל דְּמָעוֹת טִהַרְתִּי מֵחַיַּי
אֶת הַזָּב בַּבָּשָׂר וְהַנִּגָּר מֵהַנֶּפֶשׁ
בְּגוּף לֵדָה פָּעוּר וּמְדַמֵּם
אֲנִי נִזְכֶּרֶת לְחַיִּים
תְּחִנָּה דַּקָּה מִן הַדַּקָּה
לְאַט עוֹלָה בִּי אֲרוּכָה.
בְּעִיר שְׁטוּפָה בְּאוֹר, מֵעַל הַמְּחִלּוֹת הָאֲפֵלוֹת
תַּחְתָּן נִסְתָּרִים פָּנִים, לוּחוֹת, שִׁבְרֵי לוּחוֹת
מִתּוֹךְ הֶהָמוֹן הַמּוֹנֶה אֶת שְׁבָרָיו
בְּמָקוֹם שֶׁכָּל הָרְסִיסִים נֶאֱסָפִים לְבַיִת
(ג-ה אייר התשע”ה)
השיר והצילום מתוך ״את לא נולדת אישה – יצירות בשירה ובצילום״ (עורכת: ריקי כהן, הוצאת מרום תרבות ישראלית)



