בנקאות במסלול אישי
באחד מימי השבוע האחרון יצאתי מהבית והלכתי לבנק שלי, מתוך החלטה להבין אחת ולתמיד מהו מצבי הכלכלי. התיישבתי מול הפקידה החדשה (שמתי לב שהן מתחלפות בתדירות די גבוהה בסניף שלי) ופתחתי איתה את הנושא. אחרי שקצת פטפטנו על מה שקרה בחודש הקודם ומה שיקרה בבא אחריו, היא שאלה אותי מה אני עושה בחיים. הבנתי שהיא מנסה להבין אם יש לי עתיד כלכלי, אז מתוך אינסטינקט הישרדותי הסתרתי את העובדה שאני מתעסקת באמנות ואקטיביזם וסיפרתי לה שבין שאר הדברים אני כותבת על תאוות בצע ושסיימתי ללמוד פסיכולוגיה קלינית. שמתי לב שהיא באמת התרשמה מהכותרת המיוחסת של מקצועי העתידי ובניגוד לשכל הישר האומר שצריך להניח לאנשים מהבנק לחשוב שאת הבטחה פיננסית מרהיבה, החלטתי להוריד אותה לקרקע המציאות הפיסקאלית של העניין.
מכאן והלאה הפלגתי בתיאורי חורמה של ההתמחות הקלינית שעוד מצפה לי בארבע-חמש השנים הקרובות. סיפרתי לה איך עבור חצי משרה, שהלכה למעשה נמתחת על פני שלושת רבעי משרה, מקבלים במקרה הטוב 2,500 שקלים בחודש. תיארתי לה כיצד צריך לתמוך בהתמחות עם משרה מלאה נוספת. בתגובה היא הביטה בי בזעזוע ואמרה שזה לא ייאמן כל העניין הזה, ושיש לה אחיין שרצה ללכת ללמוד פסיכולוגיה ושהיא תייעץ לו לא ללמוד את זה. שאלתי אותה: אז מה את מציעה לי לעשות מבחינה כלכלית עכשיו? והיא השיבה לי בלי להסס, “מה שאת צריכה לעשות זה למצוא גבר עשיר ולהתחתן איתו”.
ברגע הראשון הופתעתי שקיבלתי ייעוץ בנקאי רענן ומלא כנות כזאת במרחב הסטרילי של הבנק. אבל משהגעתי הביתה חשתי צורך דוחק לפרק את ההצעה הזאת לגורמים. דווקא מכיוון שהיא נאמרה באוטומט של חצי צחוק-חצי רצינות בתוך היכל הקודש של הקפיטליזם, ההצעה מספקת הצצה לקשר הגורדי בין הקפיטליזם לפמיניזם וחושפת באופן בהיר את המצב החברתי-כלכלי האמיתי שלנו ובמיוחד את מצבן העצוב והנחות של נשים בסדר הזה.
לפני שנים חברה סיפרה לי שאמא שלה התוודתה בפניה יום אחד שהיא התחתנה עם אבא שלה, גבר עשיר, כדי שהבנות שייוולדו לה תוכלנה להתחתן מאהבה. את הווידוי הזה היא נשאה כמו צלב מצד אחד, אבל מצד שני היא אמרה את זה בהקלה מסוימת: אף שלא ניסחה את זה היתה לה ידיעה ברורה שהיא בעלת פריבילגיה בתחום האהבה. אף אחד לא רוצה לדבר ברצינות על אופן הבחירה הכלכלי של בני זוג היום כי זה הורס לנו את הדימוי על החברה המערבית שלנו, על יחסי האהבה החופשיים שפיתחנו בהם, ובמיוחד הורס את הדימוי על הכלכלה עליהם היחסים האלה נשענים ושנראית בשלטי פרסומת בערך ככה: שוק חופשי שבו כל אשה ואיש בלי קשר לצבע שלהם, ללאום שלהם, לגזע שלהם, יכולים לכאורה בזכות הכישרון שלהם להגיע לעצמאות כלכלית, חופשיים לבחור באיזה מקצוע יעסקו ואיזה גבר או אשה יאהבו.
כמובן שכולנו יודעים בעמקי לבנו שמדובר באשליה ושותפים בקשר שתיקה שמכסה עליה ושנועד לשמור על הסדר החברתי הקיים ולשמור עלינו מהצורך לשנות משהו. אבל העובדה שאהבה היא פריבילגיה מעמדית מתגלה בהבלחות לשוניות כמו “עם אהבה לא קונים במכולת” או כמו זאת שקיבלתי בבנק “צריך להתחתן עם גבר עשיר”. היא מתגלה גם באינסטינקט ההורי לאחל לילדים שנולדים שלהם, ובמיוחד לבנות, בני זוג עם כסף – אינסטינקט שנתמך בנתונים ממקורות מוסמכים המראים שניעות מעמדית היא נחלתם של בודדים ועוד יותר מזה של בודדות. על העובדה שחופש העיסוק גם הוא פריבילגיה מעמדית אפשר ללמוד למשל מביקור קצר בכל חוג לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. בלי צורך בסטטיסטיקות מיותרות, אפשר מיד לאמת את העניין שזה מקצוע שמגיעות אליו בעיקר נשים צעירות, עשירות מבית או מנישואין.
השאלה איך קרה שאנחנו מסתובבות ומסתובבים בתחושה שהכלכלה שלנו מאפשרת בחירה אפילו שהעובדות מוכיחות אחרת – מחייבת חקירה מדוקדקת. אולי אפשר לפתוח אותה במילטון פרידמן שהצמיד את החירות לקפיטליזם בספר המונומנטלי שלו שפורסם ב-1962. מאז נהיה נורמטיבי לומר שאיפה שיש קפיטליזם יש גם דמוקרטיה ולכן גם חופש בחירה. אין ספק שהקפיטליזם שינה את העולם הפיאודלי שקדם לו, אבל אני רוצה להגדיר את החופש שהקפיטליזם נתן לנו ובעקבותיו גם את החופש שהפמיניזם סיפק לנשים באופן אחר.
אם במצב הפיאודלי היינו כבולים למעמד באופן גלוי ודטרמיניסטי, והיינו כבולים למי שמשעבד אותנו, הרי שהקפיטליזם ייצר עבור הגברים את התקווה לעלות בסולם החברתי, להיות עצמאיים ולהשתחרר מכבלי הדיכוי. למרות כל התקוות האלה, הלכה למעשה שיחרר הקפיטליזם את הגברים לחופש המפוקפק לבחור את המדכא שלהם בעצמם. יש לציין כי גם החופש הזה מוגבל באופן מצער למדי על ידי מונופולים של מעסיקים ולהחלטות שרירותיות על מלחמה של קומץ שליטים. לתוך העולם הזה הגיע הפמיניזם.
מאחר שהפמיניזם הקלאסי לא עירער על מבנה העבודה של השוק החופשי, אלא שאף לשחרר נשים דווקא אליו, החופש שהוא הציע ומציע דומה להחריד לזה של הקפיטליזם. מה שקיבלנו הוא שנשים בתקופה הפוסט-פמיניסטית מסתובבות בחברה שמשאביה נשלטים בעיקר על ידי קבוצה מצומצמת של זכרים והן זכאיות לחופש המופלא לבחור גם הן את המדכא שלהן. קל להבין איך שאלת האהבה במצב כזה נהפכת לפארסה צבעונית, שבויה במבנים פוליטיים ומשועבדת לאתוס כמוס של כדאיות.
כשישבתי בבנק מול הפקידה האמפתית, היה לי ברור שאין קשר בין מצב חשבון הבנק שלי לכל שיגעון ארוטי אפשרי שקשור באהבה חופשית. אותו שיגעון ארוטי גם לא היה יכול להיות קשור לבחירה מקצועית ולהטעין אותה. לכן ההמלצה שלה “להתחתן עם גבר עשיר”, אחותה המבוזה של ההמלצה המקובלת יותר “לבחור במקצוע עם כסף”, היתה העצה הכלכלית המפוכחת ביותר שיכלה לתת לי בנסיבות הקיימות. העצה שלה הורידה באחת את המסווה מעל פני הבנק, על קירות השיש שלו, מיזוג האוויר, הסלוגנים המטופשים ויועצי ההשקעות בחליפות שממלאים אותו. כל זה נהפך לתפאורה גרוטסקית שבאה להסוות את חוסר האונות של הבנק להכניס מהות לחופש כלכלי או להתוות לחופש הכלכלי הזה צורה מלבד זאת שכרוכה בקבלת אדון.




