ביום חמישי פורסם המסמך הידוע בשם דו”ח העוני, משום מה יש לי תחושה שעיתוי הפרסום נועד למנוע דיון בדו”ח הזה. יש לי חשש שאילו נתוני הדו”ח היו מדווחים אפילו על ירידה מזערית בשיעור העניים בישראל הפרסום היה נעשה בדרך אחרת שתגביר את חשיפתו התקשורתית ואז היינו שומעים מהנגיד, השר ואפילו ראש הממשלה על פלאי המדיניות שלהם.
התקשורת כמובן כבר עייפה מהעיסוק בנושא הזה, הרי הכלכלה פורחת, וביום חמישי היה יום המסחר השנתי בנושא אהבה, אז מה מבלבלים לנו את המוח עם עוני ושטויות כגון אלו, הרי אין פה ממש עניים. במבט בפרסומים בעיתוני יום שישי, נמצא שבידיעות אחרונות, למשל, הדיווח ניתן בעמוד שמונה, בלי הפניה בעמוד הראשון, אחרי דפים רבים על מה יקרה לאחר הריגתו של עימאד מורנייה. באתר האינטרנט של “הארץ” גם כן אין זכר לנושא, הבלתי חשוב, הזה בעמוד הראשון אלא בהמשך כאילו זה איזה עוד דו”ח, שכמעט אפשר להתעלם ממנו.
אז הנה נמצאה עוד דרך להעלים את הממצאים הקשים מאוד של הדו”ח הזה. הם קשים כי גם אחרי חמש שנות צמיחה שמתוארות על ידי קרן המטבע הבינלאומית כיוצאת דופן, עדיין עולה כפורח שיעור האנשים שמצבם הכלכלי לא רק שאינו מוטב אלא מורע. לא רק על מבוגרים מדובר אלא גם על ילדים שכידוע עסוקים בענייניהם במקום לתרום לכלכלת המשפחה. אחוז הילדים העניים הגיע ל-35.9%, בעיתונים לפעמים כתוב שליש, עד כמה שאני יודע שליש זה שלושים ושלושה אחוז ושליש ולא כמעט 36%, אבל למה לדקדק בקטנות. תשלומי העברה ומיסים הורידה את האחוז הזה רק ב-13.1%. אחוז הילדים העניים ללא מעורבות המדינה הוא סך הכל 41.3% שיעור שהשתנה מעט מאוד בשנים האחרונות, אז אולי בכלל כדאי לבטל את העיסוק בנושא ואז נחסוך עוד קצת ושיעור הילדים העניים לא יעלה ממש בהרבה. עוד נתון חשוב מגלה שגם משפחות שיש להן בין ילד אחד לשלושה נהנות מעוני באחוז גבוה, מסך המשפחות בעניות, 420000, 147000 הן משפחות עם עד שלושה ילדים.
לא רק ילדים סובלים ממדיניותה מוצלחת של הממשלה, גם שיעור העניים בקרב קשישים גדל, בהפתעה לפחות לפי הדו”ח. אז הנה שתי אוכלוסיות שלפי התפישה הקיימת אינם תורמים לכלכלה לכן כדאי לדרוך עליהם, להשפיל אותם ולהרגיל אותם לחיים, לפחות את הילדים, למה שמצפה להם בבגרותם.
והבגרות שמצפה לילדים אלו ממש לא מרנינה, מסך המשפחות העניות 192500 הן משפחות שבהן ראש המשפחה עובד, 23000 מתוכן משפחות עם שני מפרנסים, בכל אלה הייתה עליה בשיעור העוני. מסך המשפחות העניות בגיל העבודה כ-59% הן משפחות שבהן לפחות מפרנס או מפרנסת אחת. אז הנה עוד הצלחה של המדיניות הכלכלית. תגמולים וקצבאות של הביטוח הלאומי קוצצו באופן ברוטאלי, שלא להזכיר את תוכנית וויסקונסין המעטירה, כדי שאלו שבגיל העבודה יצאו לעבוד, ביציאה זו הם תרמו לכלכלה שלוש פעמיים, הורידו את האבטלה, חסכו כספי הגמלאות ותרמו לצמיחה. אלא שכאן נעצרה המדיניות במקום לדאוג שאנשים אלה השתכרו שכר ראוי זנחו אותם לגחמותיו של שוק העבודה, בעצם לא גחמות אלא תאוות הרווחים הבלתי נגמרת של המעסיקים, אותם מסכנים שצועקים חמס כל אימת שנפגע איזה אינטרס פעוט שלהם.