די להפצצות
מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה, עוסק בעיקר באתיקה, פילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של ספורט
ההחלטה להפציץ הכור בסוריה היא חלק מתפיסה כללית – “דוקטרינת בגין”, אשר מוצגת כגישה להגנה עצמית: לישראל מותר, והיא אף חייבת, למנוע בכוח פיתוח יכולות גרעין בקרב מדינות עימן היא נמצאת בעימות. אולם תפיסה זו רחוקה מהצגת התמונה המלאה. בבסיס, נמצא את מדיניות הגרעין הישראלית והעמדה שמחייבת בלעדיות גרעינית (לפי פרסומים זרים) גם במחיר עימות מזוין. על פני הדברים, מדיניות הבלעדיות הגרעינית היא מדיניות מפוקפקת מבחינה מוסרית. זה תקף משני צדי המשוואה – קיומה של תכנית גרעין (אף אם היא ממותגת כ”ברירת שמשון”), והנכונות לאכוף בלעדיות בכוח. אולם לא אנסה לדון בשאלות מורכבות אלו כאן.
ככל הידוע לי, במשך השנים עיראק, לוב וסוריה ניסו לפתח כורים ויכולות גרעין, ישנה תכנית הגרעין האיראנית, ואנו שומעים גם שערב הסעודית מבקשת לפתח תכנית משלה כמשקל נגד לתכנית זו. העתיד ודאי צופן לנו עוד התפתחויות מסוג זה. עובדות אלו מעוררות שתי שאלות: הראשונה, היא עד כמה תכנית הגרעין הישראלית היא זרז להתפתחויות אלו ולאלה שעוד יבואו. השאלה השנייה, היא האם הבלעדיות הגרעינית היא הדרך הטובה ביותר להגן על ישראל מפני איומים קיומיים.
לגבי השאלה הראשונה, התשובה מורכבת. מראשית פיתוחה של תכנית הגרעין העלו מתנגדיה את החשש שזו תאיץ במדינות אחרות לפתח תכנית משלהן. ואכן, קל לראות במאמצים של מדינות אחרות תגובה לגרעין הישראלי ותו לא. אולם ספק אם בכל המקרים זה נכון, או לגמרי נכון. לתכנית הגרעין האיראני למשל היסטוריה ארוכה, הקשורה לאופן בו תופסת עצמה איראן באזור וה”פצצה הפקיסטאנית” מעברה השני. עם זאת, קשה שלא לראות בקיומה של תכנית הגרעין הישראלי גורם נוסף, וחשוב, הן במקרה האיראני והן במקרים אחרים.
השאלה השנייה חשובה אף יותר: האם המדיניות הישראלית הנוכחית עדיפה במשהו על פני מדיניות אשר חותרת לפירוז אפקטיבי של האזור? פירוז אינו מטרה קלה להשגה. עם זאת, מזה כשלוש שנים יש לנו דוגמא לפיקוח אפקטיבי – הסכם הגרעין עם איראן. אולם הקושי המרכזי אינו טכני, אלא מדיני. הסכם פירוז אזורי יחייב משטר פיקוח משותף ומבוסס (גם) על מנגנונים משותפים, ומידה לא מבוטלת של שיתוף פעולה והבנות. כפי שגורסת ישראל הרשמית זהו אכן היעד הראוי, אולם מימושו תלוי בקיומם של הסכמי שלום.
אולם בעוד שישראל הרשמית וסרבנית השלום פונה להעדרם של הסכמים כאל תירוץ להמשך מדיניות הבלעדיות הגרעינית, הפתרון המתבקש הוא ההפך הגמור: גם למען בטחונה, על ישראל להפוך את פירוז האזור ליעד מדיניות מוצהר, כחלק ממדיניות שחותרת להסכמי שלום עם שכנותיה. מדיניות זו גם תציב מכשול גבוה ואף בלתי עביר בפני פיתוח יכולות גרעיניות בקרב שכנותינו, וגם תצמצם ואף תבטל את הצורך בפעולות לוחמתיות.
שתי ההתנגדויות המיידיות לרעיון של פירוז אשר חוסמות את הדיון עוד לפני שהחל הן הקושי בהגעה להסכם, והאפשרות שהפיקוח או האכיפה לא יצלחו. לגבי הקושי בכל להגיע להסכם – ברור שהצלחתה של מדיניות אשר חותרת לפירוז אינה מובטחת. אולם ראשית, ליוזמה רצינית משולבת ביוזמת השלום של הליגה הערבית ויוזמת שלום עם הפלסטינים יימצאו פרטנרים רבים באזור. שנית, מה כבר אפשר להפסיד? שוב, צריך לזכור מה עומד על הפרק ומהן הסכנות שיוזמה כזו באה למנוע.
ומה באשר לטענה שהסדר פירוז הוא הימור פרוע, משום שייתכן שהוא לא יצלח – למשל, שלמרות אמצעי הפיקוח מדינה בהסדר תצליח לפתח מתחת לאף נשק גרעיני, או שמנגנון האכיפה נגד מדינה שמפתחת נשק כזה ייכשל? חשוב לדון ולעיין באפשרויות הללו. אולם ההתנגדות הזו מבטאת כשל מחשבתי נפוץ. לא נכון להשוות בין הסדר פירוז על סכנותיו לבין המדיניות הקיימת בהנחה שהיא מצליחה. ההשוואה הנכונה, כמובן, היא בין הסדר פירוז על סכנותיו, לבין המדיניות הקיימת על סכנותיה.
גם בלי הסדר פירוז איש לא מבטיח שהמודיעין יצליח לגלות כל תכנית גרעין שמישהו מנסה לפתח מתחת לאף (והמקרה הסורי יוכיח), ואף אחד לא מבטיח שאם תתגלה תכנית כזו ישראל שוב תצליח לפגוע בתכנית כזו ולהשמידה, ובפרט מבלי להביא למלחמה.
אם כך, השאלה אינה האם ישנה אפשרות – דחוקה ככל שתהיה – שמדינה כלשהי תבקש לרמות את משטר הפיקוח, לפתח נשק גרעיני, ותצליח לעשות זאת בהסתר. השאלה היא עד כמה, אם בכלל, קיומו של הסכם כזה מקטין או מגדיל את הסיכוי שזה יקרה. כך גם לגבי האפשרות לפעול באופנים שונים אם ישנה תכנית כזו. השאלות הללו רציניות מכדי להשאירן בלא דיון.
לסיכום, נראה שהמדיניות הקיימת דחפה כמה מדינות לפיתוח תכנית גרעין, והביאה לכמה תקיפות והרבה מאד פעולות אחרות. הקונצנזוס הקיים מופקר. הגיע הזמן לקדם אלטרנטיבה טובה יותר לביטחון ישראל וביטחון האזור.


