דמוקרטיה ודיקטטורה בין-לאומיות
אנו יודעים היום שאין עוד בנמצא איים, ושהגבולות הם שווא. אנו יודעים שבְּעולם של תאוצה מתמדת שבו חוצים את האוקיינוס האטלנטי בפחות מיום, שבו מוסקווה מדברת עם וושינגטון בתוך שעות אחדות, אנו מוכרחים להיות סולידריים או שותפים לדבר עברה, הכול לפי המקרה. במהלך שנות ה-40 למדנו שפציעת סטודנט בפראג מכה בה בעת בפּוֹעֵל בפרבר קלישי, שדם שנשפך אי שם על שפת נהר במרכז אירופה יגרום לאיכר מטקסס לשפוך את דמו על אדמת הרי הארדֶנים, שאותה ראה בפעם הראשונה בחייו. לא היה בעולם הזה (ובעתיד גם לא יהיה) עוד סבל יחיד, מבודד, עינוי אחד, שלא יהדהד בחיי היום יום שלנו.
אמריקנים רבים היו רוצים להמשיך לחיות סגורים בחברה שלהם, הטובה בעיניהם. רוסים רבים היו אולי רוצים להמשיך בניסוי מדיני בנפרד מן העולם הקפיטליסטי. אין הם יכולים, ולעולם לא יוכלו עוד לעשות זאת. בו בזמן, אין שום בעיה כלכלית, אפילו המשנית ביותר למראה, שאפשר לפתור היום מחוץ לַסולידריות בין האומות. לַחמָהּ של אירופה מצוי בבואנוס איירס והמכונות של סיביר מיוצרות בדטרויט. היום, הטרגדיה היא של כולם.
לכן כולנו יודעים, בלא צל של ספק, שהסדר החדש שאנו מחפשים אינו יכול להיות רק לאומי, או אפילו יבשתי, ובעיקר לא מערבי או מזרחי. הוא חייב להיות עולמי. לא ניתן עוד לשאוף לפתרונות חלקיים או לוויתורים. הפשרה היא הדבר שאנו חיים, כלומר החרדה היום וההרג שיהיה מחר. ובינתיים מַהלך ההיסטוריה והעולם מקבל תאוצה. עשרים ואחד החֵרשים, שבעתיד יהיו פושעי מלחמה, המתמקחים היום על השלום, מנהלים דו–שיח משמים כשהם ישובים בשלווה ברכבת אקספרס הדוהרת לַתהום במהירות של אלף קילומטרים בשעה. כן, הסדר העולמי הזה הוא הבעיה היחידה כרגע, יותר מההתנצחויות על החוקה ועל דיני הבחירות. הוא שדורש שנייעד לו את משאבי האינטליגנציה שלנו ואת רצונותינו.
מה הם היום האמצעים להשיג את האחדות הזאת של העולם, לממש את המהפכה הבין–לאומית הזאת שבה משאבי האנוש, חומרי הגלם, השווקים ואוצרות הרוח יחולקו טוב יותר? אני רואה רק שניים, ושני האמצעים האלה מגדירים את הבררה האחרונה שנותרה בידנו. כפי שאמרתי אתמול, אפשר לאחד את העולם הזה מלמעלה, בידי מדינה אחת שתהיה חזקה מן האחרות. רוסיה או אמריקה יכולות לטעון לתפקיד הזה. לי ולכל מי שאני מכיר, אין שום תשובה לרעיון שיש הדוגלים בו, שבידי רוסיה או אמריקה יש אמצעים כדי לשלוט ולאחד את העולם בדמות החברה שלהם. כצרפתי, ובוודאי כאדם ים תיכוני, אני חש סלידה מכך. אך לא אתחשב כלל בטיעון הרגשי הזה.

הנה ההסתייגות היחידה שלנו, כפי שהדגשתי בזמן האחרון במאמרי: האיחוד הזה אינו יכול להיעשות בלא מלחמה, או לפחות בלא סיכון קיצוני במלחמה. אני מוכן אפילו להניח, דבר שאיני מאמין בו, כי ייתכן שהמלחמה לא תהיה גרעינית. ואף על פי כן, מלחמת המחר תותיר את האנושות נכה וענייה כל–כך, שעצם הרעיון שיושכן סדר יהפוך לאנכרוניזם מוחלט. מרקס היה יכול להצדיק את מלחמת 1870, והוא אכן הצדיקהּ, שכן זו הייתה מלחמת רובים מן הסוג המיושן והיא הייתה מקומית. בפרספקטיבות של המרקסיזם, מאה אלף חללים הם למעשה לא כלום כאשר התמורה היא אושרם של מאות מיליונים. אולם מותם הוודאי של מאות מיליוני בני אדם בעבור אושרם המשוער של הנותרים הוא מחיר יקר מדי. הפיתוח המסחרר של כלי נשק, עובדה היסטורית שלא הייתה ידועה למרקס, מכריחה להציג בדרך חדשה את בעיית המטרה והאמצעים להשגתה.
וכאן, האמצעי ינפץ את המטרה. תהיה אשר תהיה המטרה ששואפים אליה, וככל שזו תהיה נעלה ונחוצה, וגם אם מטרתה תהיה (או לאו) לכונן את אושרם של בני האדם, או לכונן צדק, או חירות, האמצעי שבו ישתמשו להשגתה טומן סיכון כלֿכך סופי, כלֿכך בלתי מידתי מבחינת היקפו וסיכויי הצלחתו, שאנו מסרבים באובייקטיביות ליטול אותו. לפיכך צריך לחזור לאמצעי השני שיכול להבטיח את אותו סדר עולמי, והוא ההסכמה ההדדית של כל הצדדים. אנו לא נשאל את עצמנו אם הוא אפשרי, שכן אנו מעריכים כאן שהוא אכן האפשרות היחידה. אנו נשאל קודם כול מהו.
להסכמה הזאת בין הצדדים יש שם והוא הדמוקרטיה הבין–לאומית. כמובן, כל העולם מדבר על כך באו”ם. אולם מהי הדמוקרטיה הבין–לאומית? זו דמוקרטיה שהיא ביןֿלאומית. ייסלח לי כאן על אמירת המובן מאליו, שכן האמיתות הברורות ביותר הן גם אלה שמרבים לסלפן.
מהי דמוקרטיה לאומית או בין–לאומית? זה מבנה חברתי שבו החוק הוא מעל המושלים, כאשר החוק הזה מבטא את רצון הרבים שהגוף המחוקק מייצגם. האם זה מה שמנסים לייסד היום? אכן, מכינים לנו חוק בין–לאומי. אולם חוק זה מנוסח (או מופר) בידי ממשלות, כלומר הרשויות המבצעות. אנו נתונים לפיכך במשטר של דיקטטורה בין–לאומית. הדרך היחידה לצאת מזה היא בהעמדת החוק הבין-לאומי מעל לממשלות, כלומר לחוקק את החוק הזה, לכונן פרלמנט ולהקימו בבחירות עולמיות שבהן ישתתפו כל העמים. ומכיוון שאין לנו פרלמנט כזה, האמצעי היחיד בידנו הוא להתנגד לדיקטטורה הבין-לאומית הזאת במישור הבין–לאומי, ובאמצעים שלא יהיו מנוגדים למטרה שאליה אנו שואפים.

אלבר קאמי
כרמל
310 עמ’
לקטעים נוספים לכבוד שבוע הספר:
למען ידע העולם שפעם חי אדם בשם קַה-גֶה-גַ-גַה-בּאוֹ | ג’ורג’ קופוויי


