• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

תרפ"ט: כך חיזקו ערביי פלסטין את התנועה הציונית

הענקת מקלט לנרדפי חרב איננה נוגדת בהכרח את רוח האסלאם, והראיה – מגורשי ספרד שנקלטו בארץ בראשית התקופה העות’מאנית. אולם בתרפ”ט, אחרי קרוב למאה שנה של עליות לארץ בחסות מעצמות זרות, מתוכן כיובל של פעילות ציונית, לא היו היהודים רק בגדר מבקשי מקלט, אלא דורשי ריבונות
הלל כהן

תרפ”ט היא סמל לרצחנות הערבית. לפחות בעיניים יהודיות. היא ההוכחה שגם ללא הכיבוש (של 1967) וללא הנכבה (של 1948) טבחו ערבים ביהודים ללא רחם. שהמוסלמים צמאים לדם יהודים. אלא שהדברים לעולם אינם פשוטים עד כדי כך. לפחות לא אם בוחנים אותם לעומק. כי בחינה מעמיקה מגלה שבתרפ”ט גם יהודים רצחו ערבים חפים מפשע, ויהודים אחרים הצילו ערבים ממעשי לינץ’ בירושלים, וערבים הצילו יהודים. ותוך כך מתחדדת ההבנה שכמו בכל אירוע היסטורי, התיאור המקובל מכסה יותר מאשר מגלה. ועם זאת, הבנה אמיתית של תרפ”ט מחייבת להיישיר מבט בעיקר לעבר מעשי הרצח, אל הגרזנים שהנחיתו ערבים על ראשיהם של יהודים צעירים ומבוגרים בירושלים, בחברון ובצפת, אל הבתים שהוצתו ובהם ישישים חסרי ישע, אל רגעי האימה והדם. והשאלה הנשאלת היא למה. למה הרגו אנשים את שכניהם, את באי ביתם, מכרים איתם התרועעו עשרות שנים (והאם מיותר להזכיר שהשאלה “למה”אין בה כדי להציע הצדקה אלא להציע הבנה?)

הנה התובנות הבסיסיות שעלו מהמחקר שלי על תרפ”ט (שעומד לצאת כספר). מעשי הרצח שביצעו יהודים בתרפ”ט אינם משנים את המסגרת הכוללת של המאורעות: מתקפה ערבית על קהילות יהודיות. המסגרת הכוללת של המאורעות אינה משנה את התמונה ההיסטורית הרחבה יותר: היהודים באו לארץ החל משלהי התקופה העות’מאנית בחסות אירופית (ובעיקר בחסות בריטית) במטרה להפוך אותה ליהודית, וכפועל יוצא להפוך את תושביה הערבים למיעוט בארצם. הוויכוח הערכי, האם היתה הצדקה לפעולות הציונים הוא מחוץ לגבולותיו של מחקר זה. אסתפק אם אציין את דעתי שליהודים נרדפי חרב היתה זכות לבוא לארץ ולמצוא בה מקלט, אך הזכות הזו אינה מפקיעה את זכותם של הערבים בארץ, ואינה מצדיקה את כל מהלכיה של התנועה הציונית.

ישיבת כנסת ישראל בחברון, 1911. אחרי קרוב למאה שנה של עליות לארץ בחסות מעצמות זרות, מתוכן כיובל של פעילות ציונית מאורגנת, לא היו היהודים רק בגדר מבקשי מקלט, אלא תופסי חזקה ודורשי ריבונות
ישיבת כנסת ישראל בחברון, 1911. אחרי קרוב למאה שנה של עליות לארץ בחסות מעצמות זרות, מתוכן כיובל של פעילות ציונית מאורגנת, לא היו היהודים רק בגדר מבקשי מקלט, אלא תופסי חזקה ודורשי ריבונות

הענקת מקלט לנרדפי חרב איננה נוגדת בהכרח את רוח האסלאם, גם אם הם יהודים וגם אם מחוז חפצם הוא ארץ הקודש, והראיה – מגורשי ספרד שנקלטו בארץ בראשית התקופה העות’מאנית. אולם בתרפ”ט, אחרי קרוב למאה שנה של עליות לארץ בחסות מעצמות זרות, מתוכן כיובל של פעילות ציונית מאורגנת, לא היו היהודים רק בגדר מבקשי מקלט, אלא תופסי חזקה ודורשי ריבונות; וגם יהודים מוותיקי הארץ שמלכתחילה שאפו להגיע לשיוויון עם שכניהם ולאו דווקא להקים מדינת לאום יהודית ברוח הציונות האירופית, החלו לאמץ את הרעיון הלאומי ולהיקסם מהאפשרות של מדינה יהודית בארץ ישראל. ממילא הלכה והטשטשה בשיח הערבי ההבחנה בין יהודים ציונים ולא ציונים. היא לא נעלמה לחלוטין: בדיבור ובכתיבה הערבית, וגם בחיי היומיום, נשתמר הלקסיקון הישן שהכיר ב”יהודים-הערבים” כבני בית בתרבות המזרח-תיכונית, ולצדם “ציונים” שהגיעו עם מנהגיהם הזרים ממזרח אירופה, וגם “סכנאז'”, חרדים אשכנזים.

עמוד ראשי בעיתון "חדשות בולטימור" שמדווח על הטבח בחברון
עמוד ראשי בעיתון “חדשות בולטימור” שמדווח על הטבח בחברון

אבל בעת הסערה של תרפ”ט התפוגגו ההבחנות האלו. הקהילות היהודיות הותקפו ללא הבדל נטייה פוליטית או ותק. הזעקות של בני משפחת כהן ואפריאת מצפת, בני משפחות אבושדיד וקפילוטו בחברון לשכניהם-מכריהם “הלא אנשים אחים אנחנו” שנפלו על אזניים אטומות, הן ההוכחה הברורה לכך. תרפ”ט הבהירה שההבחנות בין חרדים לבין חופשים, בין יישוב ישן ליישוב חדש, בין אשכנזים ליוצאי המזרח והמגרב, בין זרמים בתנועת העבודה וביניהם לבין הרוויזיוניסטים, הבחנות שמפלחות את החברה היהודית-ישראלית – היום כמו לפני קום המדינה – היו בעיני הערבים חסרות משמעות כמעט לחלוטין. לא משום שבעיניים מוסלמיות כל היהודים הם בני מוות – הם אינם כאלה – אלא מפני שבסוף שנות העשרים הערבים חשו בעוצמה רבה כי המשותף בין כל הזרמים היהודים האלו רב על המבדיל. אלו כאלו מאמינים בקיומו של העם היהודי, אלו כאלו מאמינים בזכותם של היהודים לעלות לארץ אבותיהם, אלו כאלו שואפים למדינה יהודית בארץ ישראל (הן אם תוקם בידי אדם או עם בוא המשיח, הן אם תהיה ליברלית או סוציאליסטית). אלו כאלו מאמינים בערבות יהודית הדדית. העקרונות הללו עמדו בניגוד מובהק לשאיפות של ערביי הארץ, ובעיניהם הפכו כל היהודים שהאמינו בהם לגוש אחד לא מובחן. ולפיכך, בשעות ההרג בתרפ”ט, לא הרגו הערבים, מבחינתם, בשכניהם היהודים, אלא באויבים המנסים להשתלט על ארצם.

הערבים, כך נראה, זיהו את פוטנציאל האחדות היהודית תחת הציונות בטרם התממש, ובמתקפתם זירזו את יציאתו מן הכוח אל הפועל. יהודים שחיו דורות בארץ, ממוצא מזרח תיכוני או אחר, שיחסם לתנועה הציונית היה מסויג, שהרגישו דחויים על ידי הסוציאליסטים או המוסדות הציוניים, ששאפו להמשיך את אורח חייהם המסורתי לצד הערבים, שהתרחקו מפוליטיקה והעדיפו להשאיר את ההכרעה בדבר הריבונות על הארץ בידי שמים, שחשו בנוח עם ערביי הארץ יותר מאשר עם החלוצים פורקי העול, שחיכו בכליון עיניים לכל שיר חדש של אום כלת’ום שהחלה אז לפרוח – כל אלו הבינו בעקבות מתקפות הדמים כי כיהודים אין להם בית פוליטי אחר זולת הבית הציוני. הם יכולים להשתתף בו באופן פעיל או רק לחסות בצילו בעת סערה, אולם אין ביכולתם להציע חלופה פוליטית של ממש בדמות חבירה לערביי הארץ, כיוון שגם הערבים לא היו מעוניינים בכך.

במובן זה ניתן לומר שבתרפ”ט נוסד היישוב היהודי בארץ. כלומר: בעקבות המאורעות הוא הפך ליישוב היהודי ממנו צמחה מדינת ישראל המוכרת כיום, על ערכיה ועל אתוס ההגנה והלוחמה שלה. מעשי הטבח שאירעו במקומות בהם לא פעל כוח מגן עברי – וההצלחה של המגינים היהודים להדוף מתקפות במקומות בהם פעלו – שימשו לרבים הוכחה עד כמה הלוחמים היהודים, ורק הם, מפרידים בין קיום היישוב הזה לבין היכחדותו. תוך כך הפך התחום הצבאי למוקד משיכה עבור המוכשרים בבני היישוב. כך הפך השירות הצבאי למקור להתקדמות חברתית לבני קבוצות שוליות ומוחלשות, כך הפכו מפקדים צבאיים למנהיגים לאומיים. משה (שיקו) בהר כבר הראה לנו כיצד רדיפת יהודי ארצות ערב בשנות ה-40 חיזקה את התנועה הציונית. תהליך דומה התרחש בארץ כשני עשורים קודם לכן.

סרטם של דן ונואית גבע “מה שראיתי בחברון” יוקרן מחר (חמישי, 21.02) במסגרת “מפגשים מזוית כהה” בסינמטק תל אביב, ולאחריו יתקיים דיון על האפשרות של חיים משותפים בעיר האבות בהנחיית יעל בן יפת ובהשתתפות הלל כהן, עמוס נוי ודן גבע. לפרטים

הלל כהן חוקר יחסי יהודים וערבים בארץ ומלמד היסטוריה פלסטינית וציונית באוניברסיטה העברית. ספרו “תרפ”ט: שנת האפס” עומד להתפרסם בקרוב בהוצאת כתר ועברית. הרשימה שלמעלה מבוססת על סיכום הספר.

לקריאה נוספת:

עמוס נוי | על מר מני ומושכחים אחרים

 

כנראה שיעניין אותך גם: