האיש שהצליח לשבור את החומות

לפני שלוש שנים, 4 באפריל 2011, נרצח ג’וליאנו מר בפתח התיאטרון שלו במחנה הפליטים ג’נין.

האדמה רעדה. הנורא מכל קרה. האיש שהביא אותנו לג’נין, הראה לנו הצגות שילדי המחנה בהדרכתו העלו. האיש שהצליח לשבור את החומות בתוך ומחוץ למחנה, נרצח.

היה נראה אז, שלא נשקוט עד שנדע מי רצח, שנמשיך את הפעילות שלו ונשמור על רוחה.

כל זה לא קרה.

שלוש שנים עברו והיום הזה עובר בשקט. בשקט גדול. גדול מדי.

ולא רק שאיננו יודעים מי רצח אותו ואפילו די רחוקים מלדעת.

שימושים רבים נעשים בשמו, בתיאטרון אותו הקים ועליו שילם בחייו.

ואני איני מוצאת את המילים ומוצאת עצמי חוזרת לטקסט שכתבתי בלילה שאחרי הרצח ולפני הלוויה, שבה גם קראתי אותו.

 *   *   *

 ג’ול חביב אלבי,

החיבור ביננו לא היה מובן מאליו.

אתה אנרכיסט רדיקלי חתיך ומפורסם, מלח הארץ משני הצדדים היהודי והערבי שבך.

ואני בשלהי ציוניותי אותה עזרת למחוק די מהר, בת למהגרים יהודים ממדינות ערב שהגיעה רק לפני כמה שנים מעיר בדרום לתל אביב.

אתה, שאמך השליכה הכל מאחוריה בכל פעם מחדש והלכה אחרי אהבתה ואמונותיה, ואני, שכל מה שהוריה רצו הוא להשתייך לישות הישראלית ציונית.

ובמפגש הזה, שקרה בצילומי הסרט “זוהר”, לפני 20 שנה, נקשרו נפשותינו.

חברות עמוקה (כי אי אפשר אחרת איתך), נאמנה (כי כזה אתה וזה מה שאתה דורש ונותן), יצירתית, פוליטית, כיפית (כי הכי הכי כיף איתך) ובעיקר מלאת אש ואהבה. בזכותך הכרתי את מישמיש הנפלאה בנשים ועולם שלם נפתח לפני.

“את באה לג’נין השבת?”, “כן”, עניתי ולא ידעתי שהביקור הזה ישנה את המשך חיי.

נפתחה לנו דרך של שותפות וחברות מלאה בסערות, מיתות, ויכוחים אין-סופיים וסולידריות שעומדת בפגעי הזמן והמקום הזה. כי מבחינתך אין חברות סתם. חייבת להיות מטרה משותפת או עניין משותף, אחרת לא הבנת מה הטעם. והיית הכי חבר שאפשר לקוות לו.

בקשר איתך הייתה אהבה ונתינה אינסופית מצדך בצד ביקורת לא קלה שאינה מרפה ותובעת דיוק ויושר, יושר פוליטי, יושר אישי, אנושי וחברי.

ממך למדתי שההתנגדות לכיבוש אינה רק המאבק בו אלא גם ולא פחות חיזוק החלש הנכבש על ידי הצטרפות פעילה להתנגדות. ואהבת לצטט את אשרף, שאמר “עדיף למות על הרגליים מאשר לחיות על הברכיים”. האישי היה פוליטי והפוליטי אישי ולא היה אפשר להפריד ביניהם, כמו שאת הזהות שלך לא ניתן היה להפריד והגדרת את עצמך כ-100% יהודי ו-100% פלסטיני.

דרכנו המשותפת הביאה ליצירה משותפת שהיתה כמו ילד שנולד אחרי הריון בסיכון גבוה. יצירה שהפכה למקור גאווה עבורנו ולסמל המאבק בכיבוש, אך גם הכילה בקיומה עצב אינסופי על מותם של הילדים.

ומה נעשה עם העצב עכשיו?

מה נעשה בלעדיך?

כי אתה, האדם שאתה, גילמת בתוכך כל כך הרבה דברים.

וכל הניגודים התחברו בך. והבלתי אפשרי הפך לאפשרי גם אם הוא מפחיד או פסיכי.

ואף פעם לא הסתפקת בדרמות הרגילות של החיים, אלא הכל היה גדול ועוצמתי.

וגם בתוך הקושי, התסכול והכעס על הגזענות וההפרדה אותם לא יכולת לסבול, ידעת גם הכי ליהנות, לשתות, לרקוד ולאתגר כל אדם שפגשת ולהפתיע אותו גם בעיני עצמו.

ואיפשרת בתובענות הבלתי מתפשרת שלך להיות ולרצות ולעשות ולהילחם על מה שמאמינים בו בלי זיופים ובלי הנחות ובעיקר במעשים.

היה זה אתגר גדול להיות חברה שלך וזכות גדולה שזכיתי בה, כי אין אדם שהשפיע ושינה את חיי כמוך ולא רק את שלי.

וזה לא רק בגלל הכשרון הבלתי אפשרי שלך או הכריזמה הבלתי נדלית והיצירתיות והסקרנות הבלתי פוסקת והיכולת המופלאה לחלום, להעיז ולהגשים חזון גם אם מרסקים לך אותו והורגים את מי שקרוב אליך, לשבור גבולות פיזיים נפשיים, מנטליים ופוליטים.

אלא בעיקר כי אתה אדם שאוהב אדם. אדם חופשי באמת שחי את החיים במלואם.

ולמען החופש נלחמת ואף קראת לתיאטרון שבנית “תיאטרון החופש”. וזה היה יכול להיות חלק ב’ של “הילדים של ארנה” ולעתים השתעשענו ברעיון, רק תראה איך החלק הזה הסתיים.

עזיז אלבי אינת, יא חביבי ג’ול.