ההיסטוריון כאינטלקטואל

האם קריאות המחאה בפני התגברות הפשיזם מוגזמות? ד”ר אלכסנדר יעקובסון טוען שכן. יעקובסון, היסטוריון של העת העתיקה באוניברסיטה העברית, חוזר ומרגיע את קוראי “הארץ” כי “האנטי פשיזם הישראלי הוא מזויף“, כי “זעקות השבר על נצחון הפשיזם מגוחכות, כי הדיבורים עליו “מופרכים ומתפנקים” וכי איומיו האחרונים של ליברמן על חופש הביטוי והדמוקרטיה “בלאו הכי סופם הוא רק כישלון וביזיון“.

עד לאן באמת יגיע השיח הפשיסטי בישראל ועד כמה הוא יתורגם למעשים הן שאלות שעדין אולי אין להפנות להיסטוריון. גם יעקובסון יסכים בוודאי שלהתרחשויות ההיסטוריות תהיינה בסופו של דבר זכות וטו על כל ההערכות, ושתפקידו של ההיסטוריון הוא להכיר את העבר ולא להתנבא על העתיד. ואכן, כשיעקובסון מגייס את ידענותו ההיסטורית המפליגה ואת כוח הניתוח הנדיר שלו כדי לכתוב לציבור קוראי “הארץ” על ענייני דיומא, הוא מניח לרגע את העט של ההיסטוריון ומניף עט לא פחות חשוב, עטו של האינטלקטואל המעורב בשיח הפוליטי בארצו.

יעקובסון, המלמד את תלמידיו בחוג להיסטוריה על היסטוריונים עתיקים אשר החמיאו לשליטיהם הרודניים, קרא בוודאי את מאמרו של עמיתו לחוג, פרופ’ גבי הרמן, אשר דן בתכונותיו הרצויות של הרמטכ”ל בהתבססו על “המצביאים הגדולים בהיסטוריה”. המצביאים המוסריים יותר, טוען הרמן, כשלו על פי רוב, ואילו “המצביאים המנצחים” כמו אלכסנדר, קיסר או נפוליון סחבו מאחוריהם “קופות שרצים” של חטאים מוסריים. ההיסטוריה הרי מלמדת שעל המצביא המנצח להיות “התחבולן והרמאי הגדול יותר” ושעליו לפעול בצורה “חסרת המעצורים וההרסנית יותר” – תכונות אלה עומדות כמובן בסתירה למוסר.

דברים דומים כתב מקיאוולי לפני חמש מאות שנה. אך הרמן – בניגוד למקיאוולי שכתב את “הנסיך” כספר הדרכה לרודן – מבקש כביכול לייצג את עניין הציבור. מסקנתו של הרמן היא ש”המוסר האישי של מנהיג צבאי חשוב במדינה מתוקנת, אך הניצחון בקרב חשוב יותר”. דידרו, שהחשיב את “הנסיך” לסאטירה מוסווית, כתב שמקיאוולי כאילו ביקש לומר לאחיו האזרחים: “קראו יצירה זאת היטב. אם אי פעם תסכימו לקבל אדון, הוא יהיה כפי שאני מתארו: חית פרא שלמרותה תהיו נתונים”. האם עלינו לפרש גם את מאמרו של הרמן כסאטירה מוסווית? כאזהרה מפני נסיכים שאפתניים וחסרי מעצורים? איני סבור כך.

מוטב לשאול עתה מהו תפקידו של ההיסטוריון בשיח הציבורי, כמומחה, אבל גם כאינטלקטואל. יעקובסון פוטר את התרעותיהם של הנאבקים בפשיזם כדאגות שווא בלתי מבוססות, ואילו הרמן מעודד את הציבור בגלוי להעדיף עוצמה צבאית על פני מוסריות המצביא. אך מדוע הרמן אינו עושה שימוש במעמדו כהיסטוריון של העת העתיקה כדי להזהיר את הציבור מפני מצביאים עתירי ניצחונות ונטולי מוסר אשר נוטים לרמוס את החופש ולהותיר מאחוריהם שדות קטל ונהרות של דם? ומדוע לא מנצל יעקובסון את הבמה שניתנה לו כדי להזכיר לקוראי “הארץ” שאף מדינה אינה מחוסנת מפני הפשיזם, אפילו לא “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”?

הכותב תרגם לאחרונה את ספרו של אדוארד סעיד “ייצוגים של האינטלקטואל”