הידד לך אפס ואשריך

(עדכון: החזרנו את הפוסט לדף הבית עקב אירועי יום שבת 15.07, בהם האזרח משה סילמן הצית את עצמו בתל אביב)

למוחמד בועזיזי היו עד לא מזמן 45 חברים בפייסבוק. עיון בעמוד שלו מגלה שהוא אוהב את המוזיקה של ג’סטין ביבר, כרסיטאל ריינבו ורדיו קרטאגו. בקטגוריית הסרטים מופיע “הנוסע השמיני”. בועזיזי היה בן 26 במותו, מובטל שמכר פירות וירקות על עגלה באחד מהשווקים העלובים של מחוז סידי בו זיד בתוניסיה. ניתן לומר שמוחמד נחשב עד לפני כחודש לעוד אחד מאותם מיליוני אזרחים שקופים החיים במציאות הפוליטית הדכאנית של המזרח התיכון. סיפורי חיים עלובים מצויים במחוזות אלה בשפע, אך למרות שבועזיזי הוא אחד מיני רבים, סביר להניח שדווקא את הסיפור שלו שמעתם בימים האחרונים. בועזיזי הוא האיש שבפחות מחודש ימים, הביא לריסוק שלטון הברזל בן 23 השנים של נשיא תוניסיה זין אל-עאבדין בן עלי. כדרכם של קדושים מעונים, גם בועזיזי היה לבדו.

דרישותיו של מוחמד בועזיזי לא היו כאלה מופרזות, והוא לא שאף להיות קדוש, בטח לא קדוש מעונה. בעצם היו לו שתי בקשות פשוטות להפליא: הראשונה שיחזירו לו את עגלת הירקות והפירות שהופקעה על-ידי שלטונות המחוז והשנייה, שתינתן לו האפשרות להגיש קובלנה אל מושל העיר כנגד השוטר שסטר לו בפומבי. אך באופן לא מפתיע, איש לא שעה לבקשותיו ופניו הושבו ריקם. ההתעלמות המשפילה מהפצרותיו של בועזיזי הביאה אותו לעשות מעשה שרבים מאיתנו מעבירים חיים שלמים בלא לעשותו. הוא התיישב וחשב. הוא חשב מחשבה אחת, ומשחשב את אותה המחשבה בפעם הראשונה בחייו הוא הצליח באמת להבין. בועזיזי הבין שמה שמעליב יותר מהעוול, יותר מהסטירה, עוד יותר מחוסר הצדק, הוא היעדר היכולת לצעוק את הכאב. בועזיזי הבין שהקשה מכל הוא האילמות של האנשים הפשוטים לנוכח העוול, למול בעלי הכוח והשררה, למול מנגנוני המדינה והצבא. ואכן, כיאה לאיש שהבין עד לעומק את אשר הבין, הוא התיישב ביום ה-16 לדצמבר מול הפייסבוק שלו, וכתב לאמו מכתב קצר:

אני נוסע אמי, במחילה ממך, לא תעזור תוכחה, אבוד אני בדרך בעל כורחי, תסלחי לי אימא אם המריתי אי פעם את פיך, תאשימי את המציאות, אני נוסע ללא חזור, בכיתי הרבה וירדו מעיניי הרבה דמעות. אימא, לא תעזור עוד תוכחה כנגד חיים בוגדניים אלה, עייפתי… איני מתחרט על כל מה שהלך ממני. אני נוסע! מקווה מאדון המסע (אלוהים) שתשכחי אותי, שתשכחי את הכאב.

ב-17 בדצמבר הגיע בועזיזי לבניין המושל, נעץ מבט אורך אל עבר שערי הבניין הנעולים, שפך על עצמו דלק והצית בגופו אש לעיני כל. בועזיזי הבין שמציאות שבה הוא חסר אונים לנוכח עוולות והשפלה ראויה לוויתור. הוא נפרד מחיים אלה בבוז, בעיניו האש שכילתה את גופו נסבלת עשרות מונים יותר מהסטירה שנתן לו אותה אותו שוטר. האש כואבת פחות מהשקיפות, מחוסר הצדק ומהעליבות הקיומית של חייו. בועזיזי הכריז במעשהו זה כי אין בכוונתו עוד להיות חסר קול, אפס. מבחינתו היה זה המעשה ההגיוני והמתבקש לאור מציאות חייו. הוא לא התכוון לפגוע באיש לכלות את זעמו באחר לנקום או לקחת את החוק לידיים. כל שביקש לעשות זה לצעוק: “אני אדם שקוף שבז למציאות הזו שלכם, אני בז לכם ולחיים עצמם שמונעים ממני צלם אנוש.” זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי בועזיזי בה הוא זכה לחירות.

האש שהצית בועזיזי בגופו הלהיטה ברחבי העולם הערבי רגע היסטורי מכונן, בבחינת מקרה של עוול בודד שלא מתווסף לאינספור המקרים האחרים אלא גודש את הסאה. הזעם הכבוש והמיאוס שנדחקו לזעקתו הגיעו עד לשערי שמים, וההתרחשויות מעידות כי יש בהם כדי לפורר צבאות, מדינות ומשטרים. בצלם האדם שעלה באש החלה בתוניסיה מהפכת הלחם, מהפכת הרעבים. את מהפכת האפסים איש לא ניבא ואיש לא ציפה להתרחשותה, פרט לכמה חולמים ומשוררים ששרו את דברי המהפכה לפני שנים רבות. ביניהם הלהקה המרוקאית “נאס איל גיוואן” עם שירם הנבואי “שתיקה”.

השתיקה / נאס אל גיוואן

אנחנו אפס…

אתה אפס ואני אפס

אפס טיפש וסתמי

מת תחת הרסיסים בעודו בחיים.

התעגלה צורתו, אבדו צעדיו

וסטו מדרך הישר.

אז נחנק והפך לעיגול

מלא בעצב, דאגה וריקנות

הידד לך אפס ואשריך

זכית בשוליות ההדרה,

בזכות וכגמול על החטאים.

הו חיילי האפס קומו

ויצרו תנועת אפסים מופלאה,

אפסים שהשתרכו משמאל לספרה,

ולא נשאו כל חידוש או בשורה.

אך לא עוד אפס!

התמרד וכבוש ספרה מכובדת

ריח האדמה לא יישאר לעד,

ריח חורבן וסתיו שלכת.

למוחמד בועזיזי יש כעת מיליוני מעריצים ויותר ממאה אלף חברים בפייסבוק. בועזיזי, שגופו נכנע ב-4 בינואר ובכך פתח את האות לשלב השני והאחרון של המערכה, שותק עכשיו. לא נותר אלא לשאול מתי יגיע תורם של שאר המשטרים במזרח התיכון, מתי תגיע שעת האפסים השקופים אצלנו בישראל, האם יתחלף אי פעם בריח האדמה בריח של חירות, שלום ושוויון או שמא נגזר עלינו לחיות בפחד החורבן והשלכת.