הילדה של כולנו

בשעה שגלעד שליט הוא הילד של כולנו, ענת קם היא יתומה נטושה. בשעה שדפני ליף היא חביבת העם, ענת קם היא בוגדת שהעם מפנה לה עורף. בשעה שמדי יום מדליפים קצינים בכירים ופוליטיקאים מידע כזה או אחר לעיתונות ממניעים פוליטיים צרים – תחת השם המכובס “מקור בכיר” – ואין נותן את הדין, ענת קם משלמת את המחיר. ענת קם היא האחר המאיים. למעשה, האחרת המאיימת הנוראה עשרת מונים.

אפשר להתייחס למעשיה של קם מכמה היבטים. החל במניעיה, עובר דרך האופן שבו פעלה, האכסניה שבחרה קם לחשוף בפניה את המסמכים, קרי עיתון הארץ שקוראיו הם אולי אנשים חושבים. אך ספק אם העורכים והעיתונאים המעורבים בחשיפה נטלו רגע נוסף למחשבה לפני שמיהרו לפרסם את המסמכים (שכן כל בר-דעת יודע מה משמעות המעשה ומה דינה של המקור במקרה זה).

מניעיה של ענת קם אינם שונים ממניעיה של דפני ליף, סתיו שפיר או כל אחת ואחד ממנהיגי המחאה החברתית. כל אחד מהם בנפרד וכולם יחד קצו בהתנהלות הכנסת, הממשלה, החברה, הטייקונים, בעלי הבתים, המעסיקים, הבנקים ועוד שורה ארוכה של פרטים, גופים ומוסדות שלא סופרים אותם-אותנו ממטר. ענת קם קצה במדיניות “צבא העם”.

מן הראוי להזכיר כי מנהיגי המחאה שאפו ועודם שואפים לטהר אותה מכל גוון פוליטי תחת שם העצם השקרי – “העם”. כאילו היה העם מקשה אחת, כאילו לא חיים כאן שני עמים, כאילו יכול עם כובש לטעון לצדק חברתי. מובן כי עצם המאמץ המושקע בהיות “לא פוליטי” הוא פוליטי – הקונסנזוס הוא פוליטיקה במיטבה –  ומן הבחינה הזאת מדובר בפרדוקס, אך אין זה מעניינה של רשימה זו.

לעומת זאת, ההיעדר המכוון של הפוליטיקה, כלומר הכיבוש מן המחאה, הוא זה המאפשר בקלות כזאת לכלוא את ענת קם מאחורי סוגר ובריח. אילו היתה המחאה פוליטית, ענת קם היתה היום המובילה המרכזית שלו. אילו היתה המהפכה יותר מלוכלכת, אילו היתה פחות מתנחמדת ענת קם ודומיה היו בקדמת הבמה ואז, אולי, ניתן היה לצפות לשינוי. לא ניתן להפריד בין הפוליטיקות. כיבוש, כלכלה וחברה קשורים זה בזה לבלי התר. לבטח צדק.

ענת קם שהיתה קרובה אל המסמכים הנדונים, בעת שירותה הצבאי, לא היתה יכולה לעבור בשתיקה על מה שסרקו עיניה. כל נער ונערה שזכו לחינוך טוב לא היו יכולים לעבור על כך בשתיקה. האם אנחנו מחנכים את ילדינו להרג בלי הבחנה, להוצאות להורג על בסיס יומי, לזילות בחיי אדם? האם עלינו להיות משת”פים של המערכת הצבאית? של השלטון? מה שראו עיניה של קם הוא שהפלא ופלא לא מדובר בצבא – הגנה – לישראל. הצבא שענת קם שירתה בו במשך שנתיים הוא צבא תוקפני, צבא של חיסולים ממוקדים, של הרג המונים חפים מפשע. האם ניתן לעבור על כך בשתיקה?

“אם צה”ל לא יוכל לתת אמון בחיילים המשרתים ביחידות השונות והנחשפים מתוקף תפקידם לנושאים רגישים”, נכתב בפסק הדין, “הוא לא יוכל לתפקד כצבא סדיר, הבנוי על חיילים בשירות סדיר”. אכן היגיון צבאי-משפטי צרוף. אלא שריח רע נודף ממנו ואין אלא להניח כי ענת קם משמשת כתמרור אזהרה לחיילים ולחיילים שבדרך. לא על חומרת מעשיה נגזרו עליה שש וחצי שנות מאסר – קם מרצה מאסר בית מזה שנתיים – אלא למען יראו וייראו.

אילו הדליפה קם את המסמכים בעת שירותה הצבאי יש להניח שעונשה היה קל יותר. שכן מן הפרסומים ניתן להבין שהמסמכים שסרקה לא נפלו לידי ה”אויב” ולא סיכנו בסופו של דבר את “ביטחון המדינה”. אילו הדליפה אותם מייד עם גיוסה היו מאחוריה כבר שנתיים של ריצוי העונש. אך ענת קם בחרה לחכות, דווקא מפני שגילתה אחריות.

היא גם בחרה להציג את המסמכים לאורי בלאו, כלומר לעיתון “הארץ” בהאמינה, כך אני רוצה לחשוב, שבלאו והעיתון שמאחוריו יפעילו שיקול דעת ובכל מקרה יעמדו מאחוריה. כי אמנם ענת קם הדליפה את המסמכים לבלאו ולפיכך לעורכי העיתון, אך האחרונים “הדליפו” אותם לציבור קוראים רחב. אך יותר מהכול ענת קם שנחשפה לציבור לראשונה כמרגלת (טענה שהופרכה), פעלה בתמימות. הנחת המוצא שלה לפיה על תוכניות ומעשים נפשעים יזכה ה”מדליף”, כלומר המתריע, לציון לשבח היתה מוטעית. מדינת ישראל מקיימת שתי מערכות חוק: האחת חלה על אזרחי ישראל והשנייה חלה על נתיניה הכבושים. אילו חשפה ענת קם תוכניות צבאיות או ממשלתיות לפגיעה באזרחים יהודים היתה זוכה למלוא ההערכה.

ענת קם היא הילדה של כולנו. ענת קם היא הקול האנושי של כולנו. קול המצפון, קול המוסר, קול הצדק שמובילי המחאה החברתית ו”העם” יכולים רק ללמוד ממנו.