הממשלה החליטה אתמול לאשר את ההסכם שיחזיר את השבויים מלבנון לישראל. היו הסכמים כאלה בעבר וכעת פועלים להגיע להסכם דומה בנוגע לשבוי בידי החמאס. אלא שהפעם צרם לי במיוחד הדרך בה דובר על ההסכם, בעצם על העסקה. חשתי כאילו אני עומד במרכזו של שוק שבו מקיימים יחסי חליפים של מוצרים, זה מעלה והשני מוריד והשלישי מתווך וכך הלאה. השימוש בלשון כלכלית ביחס לבני אדם גורם לכך ששיקולי עלות תועלת הם המובילים בדיון, גם אם ביסודם עומדים ערכים אחרים בעלי משמעות העולה על החשיבה הפשוטה הזו.
אתמול גם שמעתי אם של חייל שאומרת שהפקידה את בנה בידי הצבא, וכמו כל הפקדה צריך לקבל ריבית או משהו אחר חזרה. אבל לפעמים כמו עם כל הפקדה, או אולי השקעה, מאבדים גם את הקרן לא רק את הריבית. אם אלו שאצלם הופקד הנכס פעלו כהלכה, לא רימו, לא השתמשו בנכס לצורך ספקולציה, אזי אין על מה להתלונן לקחתם סיכון והפסדתם, מה לעשות. כאשר כותבים את זה ככה זה נראה מכני וטכני כי הרי אנו מדברים על בני אדם, אבל כך מדברים אצלנו על חיילים, ואולי יותר על אלו שאינם חיילים.
אז הנה האם העסקה כדאית, או המחיר גבוה או נמוך, או העלות עולה על התועלת או להיפך. מי שעושה את התחשיבים הללו אלו אותם אנשים שלא יכולים לראות מעבר לקצה חוטמם, וגם זה ביום טוב. והם הם הרוצים לשכנע אותנו שהם יכולים לדעת מה יקרה בעתיד.
בואו נתבונן רגע על היכולת הפלאית הזאת לצפות את העתיד. בעולם הכלכלי, למשל, אנו נוכחים לדעת מידי שנה עד כמה התחזיות הן כושלות, ניבוי האינפלציה העתידית, הצמיחה, ההכנסות ומה לא. אמרו לי מיהו המומחה שחזה שמחיר הנפט יעלה ל-140 דולר לחבית, ואחזור בי. גם בעולם המדיני בטחוני זה כך, מה לא הבטיחו לנו לפני מלחמת לבנון, זו שדרך אגב, נועדה להחזיר את השבויים, ומה התקיים, כלום, וגם זה נתון לפרשנות.
מלבד זאת החשיבה המובילה את חישוב העלות והתועלת מסתמכת על הנחות, שבמידה רבה אינן מתקיימות. האם המשוחררים יחזרו לפעילות טרוריסטית? האם כח ההרתעה של ישראל ישחק? האם והאם. למה שלא נחשוב על ההסכמים הללו כחלק ממהלך כולל שימנע אפשרויות עתידיות חטיפת חיילים, למשל. האם מחייב המציאות שהמלחמה המתמדת שבה אנו נתונים תימשך? האם זה אינו תלוי גם בנו, אולי בעיקר בנו? כל החישובים למיניהם מניחים שהסטטוס קוו ימשך לנצח, מה אם נשנה אותו, האם אז לא ישתנו החישובים?
השימוש במונחים מעולם הכלכלה גורמים לכך שנאמץ חשיבה מעין כלכלית בנושאים שבהן היא אינה יכולה להיות אלא חלק מזערי, אם בכלל. מה שקובע הם הערכים שבהם אנו מחזיקים והיכולת שלנו לממש אותם בדרך הטובה ביותר האפשרית. רק השבוע קראתי מאמר שטוען שתמריצים כלכליים גורמים לאיבוד הסנטימנט המוסרי של בני האדם. אחת הדוגמאות שמובאת שם היא בנושא קנס על איחור בלקיחת הילדים מגן ילדים בחיפה. ברגע שהושת הקנס הורים איחרו הרבה יותר כיון שהטרנסקציה הפכה להיות כלכלית. ומאותו רגע אין שום משמעות עמוקה לנושא האיחור והניצול של הגננות.
אז מעתה אמרו לא עסקה אלא הסכם, לא עלות תועלת אלא ערכים חשובים שיש לממשם, גם במקרה הזה וגם בנושאים רבים אחרים הקשורים לחברה בישראל, יהיו אלה חברתיים, כלכליים, וכן גם מדיניים.