הכשר משפטי לגילוי עריות
ההחלטה של שלושה שופטי בית המשפט העליון לזכות מחמת הספק אב שהורשע באונס בתו על סמך זיכרונות ילדות שלה, משום ש”זיכרון לבדו אינו ראיה”, סותמת את הגולל על המאבק המשפטי למיצוי הדין על התעללות בילדים וגילוי עריות.
החלטת העליון הפכה את החלטת בית-המשפט המחוזי, שהאמין לנפגעת, וגזר על האב הפוגע 12 שנות מאסר בפועל בגין אונס. “החדירו לה דברים לראש”, פסקו שופטי העליון. בגיל 23 עלה לתודעת הנפגעת, שאביה פגע בה מינית כשהיתה ילדה. בית המשפט נדרש לשאלה, האם להרשיע את האב על סמך אותם זיכרונות מושהים-מודחקים של הנפגעת, הנבנים ומשוחזרים בהדרגה או לקבל את טענת הסנגוריה, שמדובר בזיכרונות כוזבים ומושתלים.
השופטים בעליון, בניגוד לשופטי המחוזי, לא שמעו את הנפגעת עצמה. הם לא לקחו בחשבון אילו תעצומות נפש נדרשו ממנה, אחרי שנים של הדחקה והכחשה, לחשוף את החוויה הטראומטית שעברה. איזו בושה, חרדה, ותחושות אשמה היא חשה ברבות השנים. איך חששה שסודה יתגלה. וכשהיא אזרה עוז, ולאחר תהליך טיפולי, החליטה להתלונן. אז הסתבר לה, שבית-המשפט העליון קיבל את טענת האב – שמעולם לא פגע בבתו.
המסקנה בעקבות החלטה זו, והחלטות רבות אחרות, שלא לוקחות בחשבון את המצוקות הייחודיות והאינטרסים של קורבנות התעללות מינית בילדותן, צריכה להיות של התאמת “כללי המשחק” של העולם המשפטי, לידע ולניסיון שהצטברו בידי אנשי מקצוע המטפלים באותן קורבנות.
הפתרון צריך להיות הקמת בית-דין מיוחד לעבירות-מין, בו יכהנו שופטים, שיוכשרו ויעברו הכשרה פסיכולוגית מתאימה, שיבינו את ההשפעות שיש לפגיעה המינית על נפש הקורבן ויפנימו, שנדרשות שנים ארוכות לנפגעים להשתחרר ולהתלונן. אחרת ישתמר המצב הקיים בו הקורבנות נמנעים מהגשת תלונה.


