חל שיפור. מעיוורון מוחלט לקיומם של אלפי האסירים הפלשתינאים המוחזקים שנים רבות בבתי הסוהר הישראליים, עברה החברה הישראלית בשנה האחרונה לעניין מסוים בהם. עניין זה בסוגיית האסירים מוגבל, עם זאת, להיבטים הכרוכים בתועלת פוליטית מיידית: שחרור אסירים במסגרת מו”מ על שחרור חיילי צה”ל השבויים או כמהלך המקדם לכאורה את ענייניו של השליט הפלשתינאי המועדף על-ידי ישראל וארה”ב, שחרורו האפשרי של מרואן ברגותי לשם חיזוק קבוצות פוליטיות מסוימות בחברה הפלשתינאית, ולהבדיל – מעצריהם המתמשכים של אישים פוליטיים והחזקתם כקלפי מיקוח. המשותף לכל ההיבטים הללו הוא מחיקת היותם של האסירים הפלשתינאים בני-אדם, הזכאים ליחס אנושי ומכבד ככאלה. בשל המחיקה הזו, רק מתי מעט נותנים את הדעת לתנאי חייהם של האסירים ובני משפחותיהם ולאופנים בהם נוהגת המערכת כלפיהם.
הנה דוגמא: מכל האסירים המסווגים כ”ביטחוניים” נמנעת הזכות לקשר טלפוני עם בני משפחותיהם, והקשרים היחידים אותם הם יכולים לקיים עמם הם ביקורים דו-שבועיים של בני משפחה ממדרגה ראשונה בלבד וקשר מכתבים. נוסח רשמי זה מכסה על העובדה שבני משפחה של אסירים רבים מנועי ביקור, ובשל כך קיימים בין האסירים כאלה שלא ראו את בני משפחותיהם הקרובים – אב, בן או אח – במשך שנים ארוכות. באשר למכתבים, אלה עושים את דרכם לעתים במשך חודשים ארוכים מאד. כתוצאה מכך, מתקשים האסירים ובני משפחותיהם להתעדכן באופן סביר על מצבם הרפואי אלה של אלה. בשב”ס קיים אמנם הסדר, המיושם במשורה, לפיו ניתנת האפשרות לקיים קשר טלפוני במקרים מיוחדים. ההסדר קיבל אף גושפנקא מבג”צ, אשר ציין שבמקרים “חריגים בלבד”, “מיוחדים ונדירים”, יהיו האסירים המסווגים כביטחוניים רשאים לקיים קשרים טלפוניים. המדובר בעיקר במקרים שבהם “הקשר הטלפוני נדרש למטרה הומנית באופן מובהק”.
והנה, מקרה חריג, מיוחד ונדיר כזה התעורר לאחרונה בעקבות האירועים ברצועת עזה. על-פי נתוני שב”ס, מוחזקים היום בבתי הכלא בישראל כשבע מאות וחמישים אסירים מרצועת עזה. אסירים אלה נמצאים עתה במצב של חוסר ודאות נורא בכל הנוגע לשלמותם ובריאותם של בני משפחותיהם הקרובים. בהיעדר שיחות טלפון, ביקורים וקשרי דואר סבירים, אין להם כל מושג מה עלה בגורל קרוביהם במהלך החודשים האחרונים. עמותת רופאים לזכויות אדם פנתה, לפיכך, לשר לביטחון פנים ולנציב השב”ס בבקשה להכיר במצב הנוכחי כבמצב חירום ולהתיר לאסירים העזתיים קשר טלפוני יחיד עם בני המשפחה. תשובתו הלקונית של הממסד הייתה ש”הענות לבקשה עלולה לפגוע הן בסדר ובמשמעת בבית הסוהר והן בביטחון המדינה ולפיכך לא נוכל להיעתר לבקשה”, וחסל: “בנסיבות אלה אנו מסיימים את הטיפול בפנייתכם”. זוהי תשובה שערורייתית. רק מחיקה מוחלטת של אנושיותם של האסירים עשויה להסביר אותה.
המדובר במצב של מצוקה קיצונית, ובבקשה לשיחה חד-פעמית, שעשויה להתקיים תחת פיקוח שב”ס. אבל מעבר למצב החירום הנוכחי, דווקא סירוב השב”ס במקרה קיצוני כזה צריך להזכיר לנו את יחסו הגורף כלפי האסירים המסווגים כביטחוניים: את העובדה שבניגוד לכל אסיר, אין עניינם של אלה נשקל באופן יחידני, ביחס לסכנה קונקרטית הצפויה לכאורה מאסיר אחד ולא ממשנהו. הגיע הזמן לפקוח את העיניים לרמיסה שיטתית זו של זכויות אלפי בני-אדם, שמתבצעת בשם כולנו יום יום.
בימים אלה מעלים אישי ציבור מן הימין את הדרישה לשחרר אסירים יהודים אשר רצחו או תכננו לרצוח פלשתינאים על רקע לאומי, כחלק מן העסקה לשחרור אסירים תמורת חיילי צה”ל השבויים. דרישה זו, המובאת בשם “האיזון”, מספקת עוד אפשרות להזכיר את חוסר האיזון המשווע בין האסירים היהודים לבין האסירים הפלשתינאים המסווגים כ”ביטחוניים”, בכל הנוגע לשמירה על זכויות האדם שלהם. שלילת קיום הקשרים הטלפוניים היא רק דוגמא.