המשבר הפיננסי/כלכלי, המדינה והתקציב
המשבר הפיננסי והכלכלי הפוקד את ישראל ואת העולם מעניק לנו הזדמנות לבחון באופן ביקורתי את המדיניות המקרו-כלכלית/חברתית שנהגה בישראל ברבע המאה האחרונה. ב-1985 הונהגה “מדיניות החירום לייצוב המשק”, שהביאה עמה מעבר מתפיסה של מדינה מפתחת ( “[מעבר] ממשק שבו יש לממשלה מעורבות ניכרת כמעט בכל תחומי הפעילות הכלכלית במישרין ובעקיפין… לכלכלה המבוססת יותר ויותר על כוחות השוק ופתוחה לעולם הרחב”. לדברי בן בסט, המדובר היה בשלושה מהלכים עיקריים: (א) צמצום משקל הממשלה במשק; (ב) הצבת הצמיחה כיעד הראשי של המדיניות הכלכלית ו(ג) העברת האחריות לצמיחה מן הממשלה אל המגזר העסקי. (1) שלושה מהלכים אלה נתפסו בעיני מרבית הכלכלנים הישראליים, ובעצם, בעיני מרבית הכלכלנים בעולם בדור האחרון, כתמצית תורת הכלכלה כולה. זהו מה שקרוי הקונסנסוס הוושינגטוני. המדיניות החדשה באה לביטוי בצורות שונות: הפרטה של תאגידים ממשלתיים (והסתדרותיים), פירוק אגפים של המנגנון המדינתי שבעבר הובילו מהלכים של פיתוח, החלשת מנגנוני אכיפה וכיו”ב. מעל כל אלה עמד התהליך של העברת משאבי ההון הקולקטיביים מרשות המדינה (וההסתדרות) לרשות מספר קטן יחסית של קבוצות הון משפחתיות. הדבר נעשה בכמה דרכים: (1) צמצום עקבי של המשאבים העומדים לרשות המדינה, ובראשם התקציב, במטרה מוצהרת “לפנות מקורות לטובת המגזר העסקי”. זה נעשה בצורות שונות ובהן: (2) העברת נתחי הון גדולים משימוש ציבורי לשימוש פרטי: א. ב. ג. היום, רבע מאה לאחר השינוי במדיניות המקרו-כלכלית, מן הראוי להציג את השאלה, מה השיג השינוי. ניאו-ליברלים יטענו כי השינוי הוליד משק מודרני וצומח המתאפיין ברמת חיים (תמ”ג לנפש) קרובה לזו של ארצות המערב, הגם שלא מנגד, אפשר להעלות את הטיעונים הבאים: על רקע כל אלה, מן הראוי לקיים הערכה מחדש של המדיניות המקרו-כלכלית, כלהלן: התפיסה של 1985 לא עמדה במבחן, לא רק המבחן של המשבר הכלל-עולמי הנוכחי אלא גם המבחן ההיסטורי של שניים וחצי העשורים שחלפו מאז הונהגה. ישראל היא ארץ של תמ”ג לנפש גבוה, יחסית, אך עם התפלגות פנימית מאוד לא שוויונית. שני-שלישים מן השכירים משתכרים לא יותר מ-5,500 ש”ח לחודש, ושליש משתכרים ברמה של שכר מינימום; אזורים רחבים של הארץ סובלים מתת-פיתוח; השירותים הממלכתיים – החינוך, ההשכלה הגבוהה, הבריאות, רשת הביטחון הסוציאלי – נתונים לשחיקה מתמשכת; ולצד מיעוט של עובדות ועובדים בעלי הכשרה גבוהה מאוד יש רוב של עובדות ועובדים בעלי הכשרה בינונית או נמוכה. כדי לשנות את המגמה דרושה מעורבות פעילה, הן ברמת התכנון והן ברמת הניהול והמימון, של המדינה ושל הקהילה. לשם זה יש צורך לרענן ולשדרג חלקים רבים של המנגנון המדינתי, שנשחקו מאוד מאז 1985, על רקע הטיעון כי “המגזר העסקי יודע לנהל טוב יותר מן המגזר הממשלתי”. מלבד משרד האוצר ומשרד הביטחון, מרבית המשרדים זקוקים להחייאה. ועוד: המדינה צריכה לשוב ולהיות גורם פעיל באמצעות המכשיר העיקרי העומד לרשותה, התקציב. מאז 1985, הלכה והשתרשה תפיסה ולפיה התקציב הוא גורם שלילי הטומן בחובו סכנות מקרו-כלכליות, ואשר על כן ייעודו העיקרי הוא להיות מקוצץ שוב ושוב על מנת “לפנות מקורות למגזר העסקי”. כיום מדיניות התקציב צריכה להתבסס על תפיסה פעלתנית, ולפיה על המדינה להוביל תכניות פעולה מעשיות. התקציב צריך לשמש כלי להשגת מטרות ארוכות טווח של החברה: בניגוד לאזהרות והפחדות הניאו-ליברלים, כל אלה אינם מצריכים בהכרח מדיניות תקציבית גירעונית או מופקרת, אלא פעילות על בסיס של ראייה לטווח ארוך. מצד שני, הם כן מצריכים מדיניות מס השואפת, מצד אחד, להגדיל השקעות בפיתוח כלכלי-חברתי, ומצד שני שואפת לצמצם את האי-שוויון בחברה הישראלית. ועוד – אם אנו חפצים במדיניות פיתוח אוניברסלית ושוויונית, על המדינה ועל הקהילה, ובתוכה העובדים, לשוב וליטול חלק – לצד המגזר העסקי – בניהול הצבר ההון, בראש ובראשונה באמצעות החזרת החסכון הפנסיוני לשליטה ציבורית. ניהול ציבורי של הצבר ההון יאפשר מדיניות השקעות ופיתוח המבוססת על ראייה כוללת של החברה ושל המשק בישראל – במקום רק על האינטרסים המזדמנים של קבוצות ההון. היעדים המרכזיים שלה צריכים להיות: יש לציין כי הדגם של ניהול ציבורי ושיתופי של מדיניות הפיתוח כמו גם של הצבר ההון איננו תופעה נדירה. נהפוך הוא: ראשית, הוא שימש בעבר הלא רחוק את ישראל, ודווקא בתקופת הפיתוח והצמיחה הגבוהה ביותר שלה, כאשר חברת העובדים של ההסתדרות שיחקה תפקיד מוביל. שנית, מודלים שכאלה מתקיימים גם כיום בארצות שונות ובהן פינלנד, אירלנד, יפאן וסין. יתרה מזאת, יש דוגמאות רבות לניהול ציבורי של החסכון הפנסיוני תוך שימוש בכספים
(1) בן בסט אבי (עורך), `הקדמה`, ממעורבות ממשלתית לכלכלת שוק: המשק הישראלי 1985-1998, תל-אביב 2001.


