• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הן היו צעירות. הן בחרו בשתיקה. אז מה?

זהו סיפור שאני לא זוכרת ממנו הרבה, אבל זוכרת די כדי לדעת שחייבים לבטל את חוק ההתיישנות על עבירות מין
רוויטל מדר

זה היה מתישהו בין גיל 18 ל-20. הייתי צעירה וחיפשתי עבודה. בתום לימודי תיכון במגמת קולנוע, מה שהכי רציתי היה לעבוד בתעשייה, בעיקר בעריכה. לא היו לי קשרים שיכלו לעמוד לצדי כדי לחדור את הגבול הראשון, ולכן המודעה שפגשתי בעיתון שהודיעה על חיפוש עורך/ת משכה את עיני. התקשרתי וקבעתי ראיון. די מעכשיו לעכשיו. חשתי בת מזל. בעיקר כשהסטודיו שלו היה כה קרוב לבית הוריי, ברחוב נחלת בנימין, בין אחד העם לשדרות רוטשילד.

הגעתי לראיון, והוא לא התנהל כפי שדמיינתי. כלומר מחד אותו גבר שאיני זוכרת את שמו, הביע עניין בהעסקתי. זאת על אף שניסיוני התחיל והסתיים בעריכת סרט גמר אחד; מאידך הגבר הזה, המראיין, הביע בי עניין שחרג מכישוריי כעורכת. זו היתה הבעת עניין שלמעשה שמה בסימן שאלה גדול את ההכרה שקיבלתי ממנו (בלכאורה הכי גדול שיש) על כך שיש בי את הכישרון להתפתח כעורכת וידאו.

אני לא זוכרת מה אירע שם. האם הוא רק הביע עניין מיני מילולי, שזעזע אותי ובלבל אותי ובעיקר גרם לי לחוש חסרת ערך, או שמא הוא ניסה גם לגעת בי? אני לא יודעת. אני יודעת בוודאות שאירע שם אירוע שלא היה אמור להתרחש. חזרתי לבית אמי, שביקשה לדעת איך היה בראיון שכשיצאתי לקראתו כל כך התרגשתי ממנו. אני זוכרת ששאלה, ואני לא זוכרת את שעניתי. האם אמרתי לה את שאירע, והיא ענתה בהבעת זעם וזלזול בגבר הזה, או שמא מלמלתי איזו תשובה על כך שנראה, כי צריכים לחזור אלי. תשובה שנעוצה בבושה שחשתי כבר שם וביתר שאת כשיצאתי אל החוץ מאותו סטודיו ארור.

זמן קצר לאחר מכן פגשתי חברה שעמה למדתי במגמת קולנוע בתיכון. דיברנו על חיפוש עבודה בתעשייה וסיפרתי לה על המודעה הזו והראיון הזה. אולי סיפרתי לה גם על מה שעורר בי אי-נחת. מה שעורר בי אי-נחת ואיני יודעת לספר אותו כעת, כי אני לא מצליחה להגיע לזיכרון הזה. אך גם אם כן, וגם אם לא, אני זוכרת שסיפרה לי סיפור דומה להפליא לזה שעברתי. זוכרת כיצד סיפרה לי סיפור שזיהיתי בו את שאירע לי.

החוויה שקיבלה תוקף עזרה והעציבה. אישרה את שחששתי לומר אף לעצמי, כי בהודאה בכך שעברתי הטרדה מינית, ושאותו גבר ככל הנראה ידע את מי תמשוך אליו מודעה בעלת תוכן כה אטרקטיבי, היה ברור עד כמה יהיה קשה לי להגיע לדברים שאני רוצה. איך לא פעם, כשארצה דבר מה, ושביני לבין הדבר הזה יעמוד גבר שיהיה מודע לכוחו עלי; שירצה לתת לי לא רק את שאני רוצה, כי אם את שאני רוצה רק בתנאי שאתן לו את שהוא רוצה – אז אפגוש סיטואציה דומה. ובסיטואציה הזו אדרש לבחור, בין עצמי וגופי לבין עתידי וכלכלתי.

אני מספרת דווקא את הסיפור הזה ולא אחד מני הסיפורים הרבים האחרים שיש בי אודות תקיפות והטרדות מיניות שעברתי ב-31 שנותיי, כי זה סיפור שאני לא זוכרת ממנו הרבה, כי זה סיפור שרק לא מזמן הכרתי בו, כי זה סיפור שמזכיר באופן מעורר צמרמורת את עדויותיהן של העיתונאיות שעברו הטרדות ותקיפות מיניות על ידי העיתונאי עמנואל רוזן. גם הן היו צעירות. גם הן הבינו שיאלצו לבחור, והן בחרו בשתיקה. אילו עוד אפשרויות יש לנו מעבר לשתיקה?

הפגנה לביטול חוק ההתיישנות על עבירות מין. מתוך דף הפייסבוק "ביטול חוק ההתיישנות על עבירות מין"
הפגנה לביטול חוק ההתיישנות על עבירות מין. מתוך דף הפייסבוק “ביטול חוק ההתיישנות על עבירות מין”

יקפצו כל המלעיזים ויאמרו שתמיד ניתן להגיש תלונה, ושניתן לפנות לממונים, ושניתן לחשוף את התוקפן ולביישו, ושניתן לתקוף אותו פיזית כשהוא מאיים, אך כל אלה אינן אפשרויות אמיתיות. הסיבות לכך הן רבות. ביניהן נתונה העובדה ש-50% מהתלונות שמוגשות על ידי נשים וגברים בנושאים של עבירות מין נסגרים לפני שהם מגיעים לבתי המשפט. אך גם בלי כל אלה, בלי הנתונים הללו שנגישים לנו, יודעת כל אישה שהותקפה במקום עבודתה, מה המחיר הרב שאנחנו משלמות כאשר אנחנו מחליטות להתלונן בתוך מקום העבודה.

מעבר לכך, בחברה שמושתתת על תרבות אונס לא פעם לוקח לנו זמן רב להודות בינינו לבין עצמנו שמדובר אכן בהטרדה, בתקיפה, ולא בחיזור, במחמאה. החברה דואגת לכך שנדע לתרגם את החוויה הלא נעימה שלנו, כאי הבנה שלנו את הסיטואציה, ודואגת לדרוש גם מול תקיפות מיניות, קוהרנטיות שאינה בנמצא לאחר שהטראומה חתכה בבשר. לכן, כל שנותר לנו הוא לדבר, הזכות לדבר, והזכות שהדיבור שלנו תמיד יוכל לקבל אוזן, גם חוקית. לא יכול להיות שהתקיפות שלנו הופכות ללא קבילות בעיני החוק לאחר 5 שנים, לפעמים לאחר 10. זה לא מספיק זמן, ויעידו על כך העדויות הרבות שמלוות את פרשת רוזן. הזכות שלנו לדבר, הזכות שלנו להחליט מתי אנחנו מוכנות לדבר חייבת לקבל עוגן חוקי, והעוגן החוקי הזה משמעו ביטול חוק ההתיישנות על עבירות המין. כדי שכל אשה וכל גבר יוכלו תמיד להשמיע את קולן-ם, להגיש תלונה, לתבוע פיצויים, להרגיש שהכאב שמלווה אותם ואותן כל יום לא חדל יום בהיר אחד להיות כאב שלא יכול לקבל מענה מהחוק.

לעמוד הפייסבוק ביטול חוק ההתיישנות על עבירות מין

כנראה שיעניין אותך גם: