• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הנגיד המיועד בלכר והיד הנעלמה

כבעל תואר ד”ר מאוניברסיטת שיקגו מימי כהונתו של מילטון פרידמן ככהן הגדול, מפתיע המועמד המוביל לתפקיד נגיד בנק ישראל, מריו בלכר, עם כמה תובנות שלא ישמחו את נתניהו
יאיר ברק

אין לי כלל ביטחון שראש הממשלה בנימין נתניהו יאהב את המשפט הבא: “בעולם של שווקים לא שלמים ולא מושלמים, משתתפים רבים בשוק אינם יכולים לגדר או לבטח (את נכסיהם הפיננסיים – י.ב.) כנגד הפכפכות השוק במחיר סביר. בהיעדר ביטוח, אי-יציבות זו עלולה לגבות מחירים עצומים לכלכלה ולכפות עליה משבר”. שווקים פגומים, העלולים לגרום מתוך פגמיהם שלהם למשבר כלכלי. מי הפרופסור שמחזיק בתפישה מקרו-כלכלית כזו, שאינה מאפיינת מקבלי תואר דוקטור מאוניברסיטת שיקאגו בשנת 1975 – השנה שבה שלטו במחלקה פרופ’ מילטון פרידמן והאידיאולוגיה מקדשת שלמות השווקים שלו?

ולא זאת אלא אף זאת: “כמובן שניתן לשאול כך: האם היד הנעלמה מובילה את השוק הפיננסי ליעילות אופטימלית? והתשובה הכללית היא ‘לא’ בל’ רבתי. כוחות השוק בעצמם לא יובילו לתוצאה יעילה (של השוק הפיננסי – י.ב.)”. מיהו שמפקפק בכוחה העלום והמיטיב של “היד הנעלמה”, שכמעט כל בוגרי שיקגו ואוהדיהם עושים בה שימוש מוטעה ומטעה כיוון שלא קראו באמת את המשפט היחיד שאדם סמית כלל בו את היד הזאת?

כך התבטא וכתב המועמד שהתקשורת הכתירה אותו כמוביל למשרת נגיד בנק ישראל הבא, פרופ’ מריו בלכר, במאמר “צמיחה כלכלית ויציבות ויעילות המגזר הפיננסי”, שהתפרסם ב-2006 בכתב-העת המקצועי “Journal of Banking & Finance”.

מריו בלכר
מריו בלכר. רעידת אדמה חיובית

במאמר זה מעלה בלכר תובנות מקוריות ומעניינות על הקשר שבין מדיניות פיננסית, יעילות פיננסית ואי-יציבות פיננסית לבין צמיחה כלכלית. אשראי והלוואות בנקים, הוא טוען, נוטים מיסודם להיות גורמים פרו-מחזוריים – כלומר מחוללי משברים ומיתונים – משום שהם מעניקים אשראי ענקי. הענקות ענק אלה, הוא טוען, הם מקור לאי-יציבות פיננסית והצדקה לרגולציה פיננסית ופיקוח. אולם, הוא מוסיף, “הקשר הזה מעורר שאלות אחדות כך שניתן לתהות אם אמנם נכון לטעון תמיד שאי-יציבות פיננסית מחוללת אי-ודאויות, המעכבות צמיחה, ואם כך, ייתכן שטעות לפקח על המגזר הפיננסי באופן כה זהיר והדוק ולדקדק בעניין היציבות”.

וכאשר מעלים סימני שאלה על תפישות יסוד מקובלות ושגורות יש מקום לציפיה להרהורים מעניינים כמו: “השפעת אי-היציבות הפיננסית על הצמיחה שנויה במחלוקת. מתקבל אמנם על הדעת כי אי-יציבות מחזורית (כולל בועות של מחירי נכסים, מינוף ניכר ואשראי נטול מחיר סביר) נוטה להשפיע השפעה שלילית על הצמיחה. אולם אי-יציבות הנובעת מהפכפכות גדולה של השוק משקפת נטילת סיכון גדולה וזרימה משופרת של מידע ועל כן עשויה להיות בעלת זיקה לצמיחה חיובית”. בלכר סבור איפוא כי לאי-יציבות פיננסית יש מקורות מעוררי צמיחה ולא להיפך. מחשבה לא שגרתית בעולם שבו המחשבה הכלכלית לא רק שהיא שגרתית, אלא נתונה בקיפאון של ממש.

מסקנתו מפיתוח הרעיון המעניין על אי-יציבות מבורכת וחיובית היא כי אין לשקוד על יציבות בנקים בלבד, אלא להתרכז ביעילות בנקים ולצורך יישום תפישה זו יש לפתח רגולציה זהירה כדי שתסלק סיכוני יתר ומחזוריות של אי-יציבות. רגולציה כזו היא הכרחית בשל תפישתו שהשוק ו”היד הנעלמה” כלל אינם מהווים גורם המסוגל לחולל מגזר פיננסי יעיל. מחשבה כזו כמוה ככפירה בעיקר במקדש הכלכלה בימינו.

מגזר פיננסי בלתי-יעיל להגדרתו הוא מגזר שבו משתתפים חיצוניים, דהיינו לקוחות המגזר, משלמים למשתתפים הפנימיים, כלומר המוסדות הפיננסיים עצמם ובעליהם, מחיר גבוה יותר מן המחיר האופטימלי בעבור שירותים פיננסיים. יעילות גדולה יותר היא, לכן, העברת העושר מן הגורמים הפנימיים (כלומר, המוסדות הפיננסיים עצמם) לחיצוניים (הגורמים העסקיים הזקוקים לאשראי) וכתוצאה מכך להקטין את התמריצים של הגורמים הפנימיים להגדיל את אי-יעילותם. כי אי-יעילות זו מעלה, כמובן, את רווחיהם ומקטינה את יכולתם של הגופים הלווים. אפשר להודות כי זו תובנה מעניינת מאוד.

אם אמנם ייבחר בלכר לנגיד ואם אמנם יישם את התובנה-הפילוסופיה הזו במגזר הפיננסי בישראל, הוא עשוי לחולל רעידת אדמה של ממש משום שהוא ישנה את סדר העדיפויות הקיים, שעל-פיו הכלכלה הריאלית, על המשק היצרני והשירותים שלה, משרתים את הבנקים ושאר הגורמים מגלגלי הכסף – משום שיציבות הבנקים היתה למנטרה המובילה בבנק ישראל ובפיקוח על הבנקים. הדבקות במנטרה זו מסבירה תופעות ותוצאות רבות במשק. התפישה של בלכר מעניינת עוד יותר משום שבשום מקום במאמר שכתב הוא לא נוקט בביטוי השגור והמקובל (והשגוי) “תחרות”. לא תחרות תוביל, לדעתו, ליעילות, אלא רגולציה רגישה וחכמה. בלכר, כך נראה לי, קרא (יחד עם שני שותפיו למאמר – ארנסטו פלדמן ואנדריו פלטנשטיין) היטב ונכון את תפקידם ומקומם של מוסדות פיננסיים במשק ובכלכלה: משרתים ולא אדונים.

אבל זו איננה ההפתעה היחידה שזימן לי מי שהתחנך בחיקו של פרידמן בשיקגו. במאמר משותף שפירסם עוד ב-1990 יחד עם הכלכלנית הסינגפורית קה-יונג צ’ו, קוראים השניים לנקוט בצעדים ממשלתיים שיסייעו לעניים לשפר את תזונתם ובריאותם. “בתגובה לחיזוקים אלה ישתפר כושרם של העניים לעבוד ושיפור זה יגדיל את סך מצרף היצע העבודה במשק. שיפור זה חשוב בעיקר למדינות שבהן יש קבוצות עניות במיוחד, אשר צעיריהן מהווים פוטנציאל הצטרפות לשוק העבודה”, הם כותבים. מאמרם של השניים מנסח מסגרת תיאורטית, הממליצה על היקף תוכניות המימון הממשלתיות המיועדות לשיפור מצבם של העניים. במסגרת זו הם חישבו את גובה התקציב הסוציאלי הדרוש לשיפור התעסוקה, השכר הריאלי הנדרש והסך הכולל על הכשרת עניים לחיי עמל יצרני. הוצאות אלה, כותבים השניים בהתרסה ברורה וגלויה כנגד פרידמן, אינן בבחינת “ארוחות חינם” (כך בדיוק בטקסט) ולכן השפעות צד ההיצע (שגם הוא מושג מתוך עולמם של כלכלני שיקגו) של הוצאות התקציב החברתי משתלבות בהשפעותיהן על הביקוש המצרפי. והרי לכם תיאוריה חברתית מושלמת, אנטי שיקגו, המנוסחת בדיוק במושגי שיקגו. זו, לטעמי, חתרנות מושלמת.

אם אמנם דבק עדיין פרופ’ בלכר בתפישות ורעיונות אלה ומוכן להשפיע על יישומן בישראל, צפוי לנו נגיד לא שגרתי. אבל אם נתניהו קורא שורות אלה אפשר שידאג כי בוועדת טירקל יאתרו לו איזה בקבוקון בושם נשכח בסינגפור ושרביט הנגיד יועבר לנגיד נאמן הרבה יותר לרוח שיקגו.

הכותב עוסק בחקר ההיסטוריה של המחשבה הכלכלית ובימים אלה כותב מחקר על ההיסטוריה של ההפרטה בישראל לשם קבלת תואר ד”ר במסגרת ביה”ס להיסטוריה של אוניברסיטת ת”א

כנראה שיעניין אותך גם: