הניצוץ בעיניים של ״תור הזהב״

על הפנתרים השחורים שמעתי קצת לפני גיל עשרים, זה היה בעת שטיילתי בחיפה, בואדי סאליב. אני זוכרת עד כמה התרגשתי: הם סימלו בעבורי לוחמים שקמו ודרשו צדק. בכל פעם שראיתי סרט עליהם לבי הלם מהתרגשות ותמיד חשבתי לעצמי שכל-כך חבל שלא נולדתי אז. דמיינתי את עצמי צועדת איתם. לבטח הייתי מצטרפת אליהם. חלפו המון שנים מאז המחאה ההיא, זו ששמה את הדברים על השולחן, זו שאולי בזכותה רבים מאיתנו הם מי שאנחנו כיום – אנשי חינוך, תקשורת, תרבות וכלכלה עם אג’נדה מזרחית ברורה. אג’נדה זו היא שגרמה לנו למצוא האחד את השנייה ולהתאחד תחת קורת גג הבית שנקרא “תור הזהב”.

בכל השנים שעברו מאז אותה המהפכה התרחשו לא מעט שינויים במדינה. מעמדם של חלק לא קטן מהמזרחים השתפר מאוד וניתן למצוא כיום מזרחים בעמדות מפתח במדינה, אנשים שבנו את עצמם בעשר אצבעות. יחד עם זאת, את השיח המזרחי, המסורתיות, הציונות, המתינות והתרבות המזרחית – קצת יותר קשה למצוא בספירה הציבורית; וזה מבלי לדבר על תקציבים שלא קיימים כמעט כלל בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל. אנו מבינים שאנו אחראים לגורלנו; שאם לא נדרוש את מה שמגיע לנו ולאחינו, ל-40% מתושבי מדינת ישראל המגדירים עצמם כ”מסורתיים” (ולצידם לא מעט דתיים, חרדים וחילונים), איש לא יעשה זאת בעבורנו. עכשיו תורנו.

ככה בעצם החל להתגלגל הרעיון של “תור הזהב”. אני זוכרת שכאשר שמעתי עליו לראשונה ההחלטה שלי היתה ברורה. בבחירה בין לצפות בתנועה קמה ומתעצבת מהצד ובין להצטרף ולקחת חלק בתהליך ההקמה, היה לי ברור שהפעם לא אתן לאחרים לעצב לי ולהקים עבורי – עכשיו תורי.

המסע שלי החל בכתבה שעקיבא נוביק ונועה בורשטיין-חדד עשו עלינו ב״חדשות 10״, בה הופעתי גם אני. ההודעות והטלפונים חיזקו את ידי במסר ברור: “דיברת אמת”, “סוף כל סוף אומרים את מה שאנחנו מרגישים כל הזמן”. לא אמרתי דברים מורכבים. דיברתי על החוויה של אשה מזרחית מאשקלון שמגיעה לאוניברסיטה ורוצה לשבור את תקרת הזכוכית.

לאחר מכן התחלנו בהכנות לכנסים. ידענו שבניגוד לתנועות ופוליטיקאים אחרים, לתנועה שלנו אין פריבילגיות לטעות. אחת השאלות ששאלנו את עצמנו היא איך ניתן לדבר על עוולות העבר ועדיין להציג חזון מעצים, אופטימי ומעורר תקווה שיוצר עתיד חדש, צודק ובריא יותר לחברה הישראלית. במילים אחרות: מה שליאיר לפיד מותר – לנו לא. נטל ההוכחה מוטל עלינו.

עם סיום כנסי השקה באשדוד, בתל אביב, בחיפה, בבאר שבע, בירושלים ובעוד כשבוע גם בעפולה, התחלנו להבין את גודל הדבר. בכנסים ההתרגשות הייתה גדולה, ההבנה שמשהו גדול קורה, שנגענו בעצבים חשופים – לטוב ולרע – לא איחרה לבוא. איש לא נותר אדיש אלינו. המייעצים לא איחרו לבוא ועימם גם השאלות הקבועות על “למה קמנו?” ועל “האם זה בכלל רלוונטי?”. אליהם התווספו “מבטלי השיח המזרחי” ששאלו את המובן מאליו – “מה עם הערבים?” “פריפריה זה לא רק מזרחים”, או “היום זה לא קיים – כולם מתחתנים עם כולם”. נתקלנו גם, כמובן, בקבוצה מלאת החששות – אלו הבטוחים שיש לנו תכנית מגירה לסלק את האשכנזים חזרה לאירופה וכי שנאת אשכנזים מניעה אותנו בכל יום מחדש. הבהרנו שוב ושוב שהחזון שלנו הוא חזון מכיל ומקבל, עם פתרונות פרקטיים לכלל החברה הישראלית.

בתוך כל זה נתקלתי בקבוצה שלא ייעצה, לא שאלה ולא העמידה להשוואה קבוצות אחרות. הקבוצה הזו מורכבת מאנשים ונשים שפשוט הבינו את מה שאמרנו בלי הצורך לתווך ולתת הסברים ודוגמאות. הם מבינים את זה כי הם חיים את זה, הם מרגישים את זה. אנחנו בסך הכל נתנו במה ותיקוף למחשבות ורגשות שעמם גדלו ובהן החזיקו כל השנים.

לכנס באשדוד הבאתי את אמא שלי. כשהדוברים נשאו דברים היא הסתכלה עליי ואמרה, “נו, כפרה עלייך? אני לא מבינה… אתם לא מחדשים לי, זה בדיוק מה שאני יודעת ומרגישה”. היא לא ראתה חידוש בדברים שלנו, זוהי המציאות היום-יומית שלה. בשיחותינו עם צעירים בני 20 עד 40 עולה ההתרגשות גדולה, הם שמחים על רוחות השינוי. רבים מהם מצטרפים ל״תור הזהב״. אם היינו מקבלים שקל על כל הודעה שקיבלנו בנוסח “התרגשתי מהדברים, אני רוצה לקחת חלק, תגידו מה ואיך” – לא היינו צריכים לגייס כספים.

על החוויות שלי כאשקלונית שהגיעה לאוניברסיטה וזכתה לסיים תואר שני בהצטיינות בחרתי לספר באותו הכנס. לאחר מכן ניגשו אליי מספר אנשים בהתרגשות רבה וסיפרו עד כמה חוויותיהם היו זהות לשלי. ברור לי שחוויותיי אינן שייכות רק לי. הן שייכות לכל מי שחולקת מאפיינים דומים לשלי – דור ראשון או שני להשכלה גבוהה, מהפריפריה, אשה מזרחית. במקומות אחרים, כאשר אני מספרת על החוויה שלי, יש מי שאינם מבינים על מה אני מדברת. שואלים אותי, “על איזה תחושת זרות וניכור את מדברת? האם לא קיבלו אותך יפה באקדמיה? תראי כמה הצלחת”. ברור לי שהם לא מגיעים ממקומות רעים או אטומים בכוונה תחילה. החוויה הזו אכן לא מובנת להם מהסיבה הפשוטה- הם לא חוו אותה מעולם ועל כן קשה להם להרגיש אמפתיה או הכלה.

אז אם לחזור לנקודת ההתחלה, אמנם לא זכיתי להשתתף באחת מההפגנות הגדולות של הפנתרים השחורים, אבל אני זוכה בימים אלו להיות חלק מהיסטוריה בהתהוות. את זה אני מבינה מהניצוץ בעיניים שראיתי בחודש הראשון של תנועת ״תור הזהב״. הצטרפו אלינו – עכשיו תורכם.

נופר עיני, ממייסדות ארגון “תור הזהב”, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית ועובדת בקרן אייסף