• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הפגנה והגנה

רונן שמיר

במוצאי שבת השתתפתי במפגן עכור של חופש הביטוי.  מדובר בהפגנה שארגנו ארגוני שמאל שונים נגד המלחמה.  מבעוד מועד, נערכו גם מפגיני נגד.  קדם להפגנה ניסיון של המשטרה למנוע את קיום ההפגנה, בטענה כי נשיאת דגלי פלסטין בחוצות תל-אביב עלולה להלהיט את הרוחות.  טיעון זה לא התקבל על דעתם של שופטי בג”צ שהורו למשטרה להיערך לקיום ההפגנה.  על היערכות זו, משמעותה ותוצאותיה, אני כותב כאן מנקודת ראות המצליבה את עיקרון חופש הביטוי עם אסטרטגיות של מישטור מרחבי.  נקודת הפתיחה להבנת מה שהתרחש במוצאי שבת, היא עמדתה של המשטרה, כפי שזו באה לידי ביטוי פומבי בתקשורת ובבית המשפט העליון.   עמדה זו, שהבליטה את שאלת הדגל הפלסטיני, הובילה באופן בלתי נמנע להפגנת נגד שהתארגנה על בסיס העיקרון של הנפת הדגל הישראלי.  אחזור לנקודה זו בהמשך הדברים.  עתה, ברצוני לעבור לתיאור סכימטי של האופן בו התארגנה המשטרה לקראת ההפגנה והפגנת הנגד.

עיקרון היסוד של התארגנות המשטרה, היה למנוע את מה שקרוי חיכוך בין שתי קבוצות המפגינים.  עיקרון זה, כמובן, הוא פועל יוצא של המטרה המוגדרת של הנוכחות המשטרתית, קרי מניעת אלימות.  כדי למנוע את החיכוך האמור, יצרה המשטרה שני מרחבים “מוגנים”, קטנים למדי, בשני מוקדים שונים בכיכר רבין, כך שבדוחק ניתן היה ליצור קשר עין בין שתי הקבוצות.  מרחב אחד הוקם בפאתי הצד הדרום-מערבי של הכיכר ומרחב שני בפינת הרחובות אבן-גבירול ושדרות דוד המלך.  כל מרחב נשמר על ידי חגורה צפופה של שוטרים וגודר במחסומים משטרתיים, כדי להבטיח שליטה על פתחי הכניסה והיציאה מהם.  כשהגענו, בני ואני, לאחד הפתחים, קידם אותנו שוטר עם חיוך גדול.  לאן אתם הערב? שאל, לשמאל או לימין?  הודענו על בחירתנו בשמאל והורשינו להיכנס.  אלו שבאו לצרוך ימין, הופנו למרחב המוגן בעבר השני.  כיכר רבין עצמה, נותרה ריקה ומאובטחת, משמשת רק להליכה מהירה לכוון אחד משני המרחבים המוגנים.  מסביב לכל השטח, נפרסה חגורת ביטחון שניה, שהפכה את כל האזור לסגור לכניסת כלי רכב.

המרחב הציבורי, דימוי שחביב עלינו, הפך איפוא למרחב סטרילי, שבו אין לצד כלשהו יכולת לנוע אלא בתוך מתווים מרחביים קשוחים ומבודדים.

עניין זה התחדד שבעתיים כשהחלו המפגינים לנוע דרומה, לאורך רחוב אבן גבירול, לכוון רחבת הסינמטק.  עבור המפגין הצועד, זה זמן רב לא נראתה תל-אביב כל כך שוממת.  השלטים, הכרזות, הסיסמאות והקריאות הופנו, בעצם, לאולם ריק, משחק ביתי ללא קהל.  כן, היו צלמי עיתונות.  הבידוד המרחבי יצר מצב שבו מיצויה של זכות ההפגנה הפכה לסימולציה של חופש הביטוי.  חופש ביטוי “כאילו”.  אכן, חופש הביטוי אינו כולל בתוכו את החובה שמנגד לשמוע, אבל במקרה זה, המישטור המרחבי הבטיח כי לא ניתן יהיה לשמוע, לראות ולהיות במרחב ממשי.

אין לי ספק כי תחושה זו לוותה חלק ניכר מהמפגינים וכי זו הפכה זה מכבר לתחושה מוכרת של ניתוק ומישמוע שבמידה רבה מרוקנים את ההפגנה מהאפקטיביות שלה.

אכן, הדברים אינם חדשים, אך דומני כי במוצאי שבת לוותה חווית הבידוד בתחושה כי המישטור המרחבי מילא בהצלחה פונקציה הרסנית נוספת.  כאמור, הדינמיקה שנוצרה בעקבות סירובה הראשוני של המשטרה לאפשר את ההפגנה הייתה כי כל הפגנה נתפסה כמאורגנת תחת דגל אחר:  דגל פלסטיני מזה ודגל ישראלי מזה.  המשמעות הסימבולית ברורה:  הפגנה אחת היא “של הערבים” והפגנת הנגד היא “של היהודים”.  מבחינה זו, מישטור ההפגנה נתן ביטוי קונקרטי ומקומי לאסטרטגיית-העל ולהיגיון העומק של המשטר הישראלי: הפרדה מרחבית בין יהודים לערבים.  לדעתי, אין היום איום אופוזיציוני גדול יותר בישראל מאשר הרעיון כי ערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים.  על עיקרון הסולידריות הזה יש להגן במחשבה ובתכנון המחאה.  ביחד, ניתן אולי להתחיל לחשוב על דרכים לפריצת המרחבים המוגנים.

תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם: