הקוראים לא ירגישו בזה
– תן לי סיבה אחת לקנות עיתון.
– אה, ההרגל… עם הקפה בבוקר…
– טוב, בסדר, הקפה. מה עוד?
– חדשות? פרשנויות?
– יש בטלוויזיה, יש באינטרנט, הרבה יותר מעודכן, הרבה יותר ישיר, יותר מקיף, יותר רהוט, יותר אמין, יותר…
– איכות הכתיבה? אולי קוראים עיתונים בגלל הכתיבה הטובה?
– הפרשנות בבלוגים טובה יותר מהפרשנות בעיתונים, הכתיבה בבלוגים טובה יותר מהכתיבה במוספים. כותבים טובים הם נטל על העיתון ולא נכס. המשכורות שלהם גבוהות יותר ולדעת המו”לים הם מועילים פחות.
– אבל זה לא היה כך עד לפני עשר שנים, נכון? למה זה קרה?
– זה קרה בגלל הפאניקה. האינטרנט, עיתוני החינם והפאניקה שבאה בעקבותיהם. הפאניקה שיתקה את העיתונות הכתובה. אחרי ההלם בא הדכדוך ואחריו הרחמים עצמיים.”נגזר עלינו למות” אמרו במערכות וגם: “בכל העולם זה ככה”. אחר כך התעשתו ועשו כל מה שעושים כשהספינה טובעת, זורקים לים את הנכסים הכבדים, קודם כל את המשכתבים, המגיהים ואחר כך את העורכים הזוטרים ועכשיו את הכותבים הטובים.

מערכת בקרת האיכות שעליה מושתת עיתונות טובה קרסה. הכול נכנס. טעויות ושגיאות מציפות את העיתונים. אף אחד לא ירגיש, מנחם האחראי על הכספים את האחראי על המוספים. בסופו של דבר זרקו גם את הכותבים הטובים, כלומר, את מי שיכול היה לעשות את ההבדל בין העיתונות המודפסת לאינטרנט ולטלוויזיה. “אף אחד לא ירגיש בזה,” מנחם המו”ל את העורך, “בעיתון מדפדפים ולא קוראים,” הוא אומר. “בוא נפטר את יגאל סרנה,” אמר המו”ל ב”ידיעות” לעורך שלו (או להיפך), “אף אחד לא ירגיש בזה”.
סרנה יודע לא רק לדווח, סרנה יודע לכתוב. קוראיו מעריכים יכולת זו. עורכיו חושבים אחרת. קוראי העיתון, לדעתם, הם אווילים מוחלטים, הם לא ירגישו בהיעדרו. הם טעו. קוראים מחו וקולגות טלפנו. אבל עיתונאי מפוטר לא יכול היום לבנות על סולידאריות של חברים למקצוע. חרב הפיטורים מרחפת מעל כל אחד. תחושת ה”נגזר עלינו למות” דבקה גם בעיתונאים, ואם כבר למות – אז במיטה המוכרת והישנה, גם אם המצעים מגעילים אותנו.

כתיבה טובה של בודדים מבדילה עדיין בין העיתונים. בכותרות הראשיות ובמה שנקרא פעם “עמודי החדשות” אין הבדל. אתה רואה את הכותרות ואת עמודי החדשות ושואל: מה חדש פה? הרי אלו חדשות מאתמול! כותרות וידיעות שלא מחדשות כלום אלא אם כן ראית אתמול טלוויזיה, כותרות בנות מילה אחת או שתיים המשקפות היטב את דלות הניסוח של העורכים. העיתונות כבר לא מסוגלת להתמודד. לא עם הקורא הצמא לכתיבה טובה ודיווח אמין, לא עם האינטרנט והטלוויזיה העדכניים יותר, ולא עם עיתוני החינם הזמינים יותר.
העיתונים היום הם פורטל מנייר. ריכוז של דיווחים פרשנויות טורים ומידע שעברו דרך מסננת מחוררת מידי של כותבים גרועים ועורכים בינוניים. פורטלים חדשותיים באינטרנט, בגלל המודל הכלכלי שאימצו, לא מצליחים בינתיים להעמיד מסננת יעילה יותר מזו של העיתונים. אז ממשיכים לקרוא עיתונים. אולי כי את עמודי הנייר קל רגילים להשעין על ספל הקפה בבוקר. זה הרגל שקשה להיגמל ממנו אבל הבת שלי שותה כבר מזמן את הקפה שלה מול המחשב.


