הקסם הברברי של האקסטזה

לשווא נתאמץ לחקות: האמריקאים יודעים לעשות מציאות טובה יותר מאיתנו. תכניות מציאות, אני מתכוון. והעונה החדשה של אמריקן איידול, השמינית במספר, היא זוהרת ונוצצת כקודמותיה. אמנם השופטים חוזרים כמריונטות זה על דברי זה, המתמודדים (להוציא אחד) אינם מעוררים עניין מיוחד, וגרסאות הקאבר נראות כמו הועתקו מעונות קודמות. ובכל זאת יש שם קסם: הקסם הברברי של האקזסטה. אין זו אקסטזה של כישרון או של הפקה טלוויזיונית – אלא של חגיגה פתיינית ומשכרת.

            האסתטיקה של התכנית פטישיסטית: בשלב המיונים, צורחים בקול אחד עשרות אלפי בני אדם “אני אהיה הכוכב האמריקאי הבא!”, והמצלמה נעה על פני המון האדם האנונימי הזה כדי לייצר רגע מושלם של אידיאולוגיה קפיטליסטית אדוקה וקנאית. בעולם המושלם של “אמריקן איידול” כל אחד יכול להיות כוכב, ואין זה משנה מה מעמדו, צבע עורו או מאיזו עיירה נידחת הוא מגיע. לכולם יש הזדמנות לעמוד על קו ההזנק של ההצלחה, של “הגשמת החלום”, של המרדף אחרי האושר.

            בחיים האמיתיים, כמובן, המצב אינו דומה: לבחור פורטוריקני עני בעל גינונים נשיים אין הרבה סיכוי להשיג את האושר הנכסף של ההצלחה, הפרסום והעושר, גם לא לאם חד הורית מעיירה נידחת באריזונה. אבל במציאות הטלוויזיונית, האידיאולוגיה הקפיטליסטית מצטלמת נהדר: שם באמת הכל אפשרי. וחלק מכוח הפיתוי של ההבטחה “להיות כוכב” נעוץ באשליה הממכרת הזו: אמריקן איידול, כמו גם “כוכב נולד” בדרכו העלובה, מציג בפנינו עולם שבו הגשמת החלום נמצאת מעבר לפינה: אם נתאמץ להושיט יד, ניגע בו. היא מפתה אותנו לצרוך את האמונה שברק אובמה, בנאום ההשבעה שלו, היטיב לנסח כ”רעיון נשגב שנישא מדור לדור, הבטחה אלוהית, שעל פיה כולם שווים, כולם חופשיים, כולם זכאים להזדמנות להשגת מלוא אושרם”.

כן, בעולם “המציאות”, הפייה הטלוויזיונית הקסומה מעלימה במטה קסם את אי-השוויון הממוסד, ואת העובדה שלא כל אחד יכול ליהנות מהזדמנות שווה להשיג ניראות פומבית והון כלכלי וסמלי. נתוני הצפייה של התכנית הם בלתי נתפסים: כולנו צורכים את החלום הכוזב, על פיו רק נחישות או כישרון תקבע את הצלחתו של אדם ואת מעמדו. המציאות הטלוויזיונית היא עלה תאנה מושלם ונוצץ, שהופך את צופיו לנתינים צייתניים: שבויים בחגיגה המסממת של כיף והתרגשות, אנו לומדים לשכוח את הפוליטיקה הדכאנית והמפלה שמבחינה באופן מובהק בין סיכויי ההצלחה של עשיר ועני, לבן ושחור, אשכנזי ומזרחי, מרכזי ופריפריאלי.

אבל מי רוצה להשבית את המסיבה? בתכנית האמריקאית, מועמדים בעלי פוטנציאל שלא לשחק את המשחק כהלכה – כמו טטיאנה דל-טורו או נורמן ג`נטל – לא נכללו במועמדים הסופיים. הם היו נואשים מדיי, או אירוניים מדיי: הם עלולים לסכן את האשליה, להצביע על עירומו של המלך. והמציאות הזו, נוצצת, ערמומית ופתיינית, עושה את שלה: אני מכור ל”אמריקן איידול”, כמעט בניגוד לרצוני. אליסון היא לא רעה, אבל אדם למברט הוא המועמד המועדף עליי: הוא מוכשר בטירוף, לא?    

עמרי הרצוג הוא מרצה במכללת עלמא

http://www.alma.org.il/