הקסם הברברי של האקסטזה
לשווא נתאמץ לחקות: האמריקאים יודעים לעשות מציאות טובה יותר מאיתנו. תכניות מציאות, אני מתכוון. והעונה החדשה של אמריקן איידול, השמינית במספר, היא זוהרת ונוצצת כקודמותיה. אמנם השופטים חוזרים כמריונטות זה על דברי זה, המתמודדים (להוציא אחד) אינם מעוררים עניין מיוחד, וגרסאות הקאבר נראות כמו הועתקו מעונות קודמות. ובכל זאת יש שם קסם: הקסם הברברי של האקזסטה. אין זו אקסטזה של כישרון או של הפקה טלוויזיונית – אלא של חגיגה פתיינית ומשכרת.
כן, בעולם “המציאות”, הפייה הטלוויזיונית הקסומה מעלימה במטה קסם את אי-השוויון הממוסד, ואת העובדה שלא כל אחד יכול ליהנות מהזדמנות שווה להשיג ניראות פומבית והון כלכלי וסמלי. נתוני הצפייה של התכנית הם בלתי נתפסים: כולנו צורכים את החלום הכוזב, על פיו רק נחישות או כישרון תקבע את הצלחתו של אדם ואת מעמדו. המציאות הטלוויזיונית היא עלה תאנה מושלם ונוצץ, שהופך את צופיו לנתינים צייתניים: שבויים בחגיגה המסממת של כיף והתרגשות, אנו לומדים לשכוח את הפוליטיקה הדכאנית והמפלה שמבחינה באופן מובהק בין סיכויי ההצלחה של עשיר ועני, לבן ושחור, אשכנזי ומזרחי, מרכזי ופריפריאלי.
אבל מי רוצה להשבית את המסיבה? בתכנית האמריקאית, מועמדים בעלי פוטנציאל שלא לשחק את המשחק כהלכה – כמו טטיאנה דל-טורו או נורמן ג`נטל – לא נכללו במועמדים הסופיים. הם היו נואשים מדיי, או אירוניים מדיי: הם עלולים לסכן את האשליה, להצביע על עירומו של המלך. והמציאות הזו, נוצצת, ערמומית ופתיינית, עושה את שלה: אני מכור ל”אמריקן איידול”, כמעט בניגוד לרצוני. אליסון היא לא רעה, אבל אדם למברט הוא המועמד המועדף עליי: הוא מוכשר בטירוף, לא?


