הרהורים על משבר כלכלי

לפני כמה ימים כתבתי על התוכנית הכלכלית, כביכול, שהציג האוצר, לאחר שכתבתי וקראתי נראה היה לי שלפרסם משהו על התוכנית זה ממש לא לעניין. ובכלל במשך השבוע כתבתי קטעים ושוב גנזתי אותם כי הם נראו לי כמו Deja vu all over again כבר כתבתי ומחקתי בשנים האחרונות קטעים רבים על תוכניות כאלה או אחרות ועל המדיניות שהביאה אותנו עד הלום.     

 בישראל בניגוד למקומות אחרים אנשי הכלכלה אינם חושבים מחדש על הדרך הכלכלית בה נקטו הממשלות בעשורים האחרונים, מדיניות שכשלה ביותר מבתחום אחד. מדיניות שעד למשבר הנוכחי, נחשבה ועדיין נחשבת להצלחה כבירה. ראו את המועמד לראשות הממשלה שטען לא פעם שהוא ממשיכה של תאצ`ר ואף ביקר נסע לביקור אליה וקיבל את ברכתה – בנימין נתניהו. במצב שכזה לא צפוי שגם תוכניות שתעלנה הון ישנו את התמונה החברתית העגומה של החברה בישראל. אלו אותם פקידי אוצר דוגמטיים ואותה ממשלה חדלת דעת ואישים. חשיבה מהותית על יסודות התפיסה הנוכחית אינם עולים כלל על הפרק. כך שבחינתי כל תוכנית, גם כזו שתעניק, כמו שנהוג לומר, רשת ביטחון לחוסכים לטווח ארוך, לא ממש תשנה את מצבם של אלו שאין להם אפילו מה לחסוך לטווח הקצר. אם לא תועלה קצבת הזקנה באופן ניכר כל אלו שחיסכון הפנסיה שלהם הוא פנסיה חובה בלבד לא ייהנו מתנאי חיים משופרים לעת זקנה.

כל העובדים המועסקים באמצעות קבלנים מכל הסוגים לא ישפרו את מצבם וסביר ששיעור העובדות והעובדים העניים ימשיך לעלות. סביר גם שמערכת החינוך תמשיך לא לתת הזדמנות שווה לכל. כך שיהיו בתי ספר עניים במקומות עניים ועשירים במקומות עשירים. כמו גם מערכת בריאות אשר מספקת רפואה סבירה, ומתדרדרת, למי שאין לא ביטוחים משלימים כאלה או אחרים. שלא לדבר על השכחה של נושאים הנוגעים למצבו של כדור הארץ ולא רק לאנשים החיים בו. כי הרי מחיר הדלק ירד ולא כדאי כלכלית להשקיע בתחליפים ובשינוי דרך ההתנהגות שלנו על הכדור הזה. גם לנוכח ההוכחה שעסקים יודעים להתנהל גרוע יותר ממוסדות ציבוריים לא נראה שמשנה משהו בנוגע לראיון שהפרטה ותחרות הם בסופו של דבר הפתרון לכל תחלואינו.

היום למשל יפורסם דו”ח העוני אם בעבר טענו שהוא מבטא עוני בשנה קודמת והשנה המצב טוב יותר, כך שהדו”ח הוא סתם היסטוריה, עכשיו הטענה שהדו”ח נכתב טרם המשבר הכלכלי ולכן הוא לא רלוונטי, מה שלא יהיה העוני לא מעניין. המתקפה על שיטת המדידה כבר כאן, שמעתי ברדיו שנגיד בנק ישראל, החכם באדם, ולא בפעם הראשונה טוען שאין כל כך הרבה עניים בישראל. בדיוק כמו שאין בארה”ב (שם המדד הוא כזה ששיעור העניים נראה קטן אבל הוא גדול בהרבה) שבה קיבל את חינוכו הקלוקל.

כאשר מדברים על מצב הכלכלה תמיד נזכרים, גם מי שלא ממש יודע על מה הוא מדבר, בקפיטליזם וסוציאליזם כעל איזה שתי גישות שאפשר לצמצם אותן בשתי מילים כאיזו בחירה דיכוטומית בקומוניזם נוסח מזרח אירופה או קפיטליזם נוסח ארה”ב.  ותמיד עדיף להיות עני מרוד בארה”ב מאשר עני מרוד בשלטון ריכוזי כל יכול בכל שטחי החיים. אבל מה אם היו אומרים שיש אפשרות, שקיימת בחלקה במקומות שונים, שבה יש גם שלטון דמוקרטי, גם השפעה של עובדים על הכלכלה ומקומות העבודה, גם בעלות משותפת על הון רב, וגם סתם חיים טובים, גם אז הייתם אומרים שאתם מעדיפים חיים בסגנון של ארה”ב. אלא שאופציה כזאת אינה קיימת או שהיא קיימת והיא עוד רגע מתמוטטת. כי העולם אמור לפעול לפי עקרון אי השוויון המתגבר בעבור צמיחה שמגיע למעטים כאשר היתר מדשדשים מאחור, כי זהו טבע האדם וזוהי המערכת הטובה ביותר האפשרית במציאות ובלעדיה כולנו היינו חיים כמו בצפון קוריאה.

אבל תאמרו שעכשיו יש בעיה ומה לנו ולסוציאליזם או קפיטליזם או מה שזה לא יהיה, אז מה לעשות? קודם כל לעשות מהר. דבר שני לשכוח את המונחים שהאכילו אותנו בהם בלי די בשנים האחרונות, משמעת פיסקאלית, גירעון, חברות דירוג, משקיעים וכל זה. מרוב משמעת המצב מתדרדר, מרוב שמירה על גירעון שכחנו שיש בני אדם שחייהם בזבל, מרוב שהאזנו לחברות הדירוג שדירגו גם זבל כזהב ותרמו להפיכת זהב לזבל שכחנו מה חשוב באמת. בסוף בכל מקרה יושקעו משאבים רבים אם לא היום מחר, וחשוב שאלו יגיעו ישירות למי שנפגע מהשיטה הכלכלית הקודמת בלי קשר לכך אם יש או אין לו חסכונות.

שוק ההון צריך גם הוא להשתנות לא רק דרך רגולציה שגם כאשר היא קיימת לא ממש עושה את העבודה, אלא גם באמצעות שליטה של גופים אזרחיים בהון. חלק ניכר מן ההון בשוק הזה נמצא בידי מה שקרוי משקיעים מוסדיים ואלו צריכים להיות בשליטה ובבעלות של עובדים, וגופים אחרים שיש להם מטרות אחרות, לא רק של מקסום ההחזרים על ההון, אלא שינוי של הדרך בה מתנהלים ארגונים כלכליים ושוק ההון בכלל.

אז במקום לחשוב רק בקטגורית של משבר שרצוי לפתור אותו מהר ושבעצם הקפיטליזם הוא איזה יצור שאין לנו כל השפעה על הדרך בה הוא פועל וגם שהוא טוב מעיקרו, שרק צריך לעשות קצת פחחות וצבע, יש לחשוב שהלך המנוע שגם כאשר פעל לא הוביל אותנו למקום בו, לפחות, אני רוצה להיות. אם התוכניות לא יכללו שינוי הדרך בה מנוהלת הכלכלה והמשך השיח הקפיטליסטי השגור הקובע שהוא האלטרנטיבה היחידה, אולי נפתור את בעיה רגעית אבל מצבם של רבים ימשיך להיות רע.