• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הרהורים על שביתת המורים

רותי לביא

השביתה בבתי הספר התיכוניים נמשכת כבר שבועיים. ומה, מרגישים? בתקשורת ניתן היה לראות בהתחלה גם מורים ומורות, המספרים שהמשכורת אינה מספיקה כדי לגמור את החודש. פה ושם, חולפות על פנינו מודעות ענק של ארגון המורים, המתערבבות להן עם פרסומות שונות ומשונות, עם מודעות ענק על אולמרט שיפוצץ לנו את עזריאלי ועוד ועוד. בתל אביב הגיעו 6.000 איש לעצרת תמיכה בשביתה. גם בחיפה הייתה עצרת. ומה, מרגישים? הרי כבר הורגלנו, הורים ומורות ומורים לאותו כוח טבע המופיע יחד עם החמסין שלבסוף נגמר, עם הנחליאלי שבא והולך, עם הגשם שבא והולך גם הוא ועם הקיצוצים בתקציב – כוח טבע חריג ומופלא שלעולם אינו תם ואינו הולך. ומה?

כאמא וכמורה עברתי כבר מספר שביתות במוסדות החינוך השונים. מה שזכור לי זה לא החופש שנחת פתאום וגם לא הילדים התקועים בבית. זכור לי בעיקר זה, שבעצם  חלק גדול מההורים,  מהמורות, המורים והגננות –לא ממש מבינים ולא ממש יודעים מה זו השביתה הזו ולמה. כמורות ומורים, מעולם לא שותפנו בהחלטות שלפני ובהחלטות שאחרי. מעולם לא הבנו ממש מה עושים אלה המחליטים, מנהלים ובדרך כלל, לצערי, גם מוכרים אותנו (ואת עצמם) במחיר זעום זה או אחר בסוף.

נכון, יש ניסיון להפוך את הציבור לשותף באותן מודעות המספרות, ש”חינוך זול עולה ביוקר”. אפילו, באופן חריג ומחמם לב, נתקלתי במורה שחילק פליירים ואף שם אותם בתיבות הדואר.

אבל, יצירת שותפות מחייבת קודם כל מגע, עבודה משותפת.  אז בואו נחשוב, איזה שיתוף יש בין המורים והמורות לציבור ההורים האמור לתמוך בהם?

מנסיוני כמורה ומחוויותי בחדר המורים – חלק מהקשר בין ההורים למורים ולמורות נשען בדרך כלל על פחד וכעס. אלה ואלה פוחדים מהכוח שיש בידי האחרים. אלה ואלה כועסים על אותו כוח שבעצם מוחק אותם ואת צרכיהם. ובאמצע – התלמידים. זכור לי עוד אותו משפט שאמרה לי מנהלת לפני ש”התפוטרתי” ממשרד החינוך – שאני צריכה להפסיק לדבר עם ההורים כשווים לי וללמוד לדבר אתם כאילו הם שווים לי.  נכון, אני יודעת עד כמה קשה לתמרן בין צרכי ההוראה המתישים, כמויות התלמידים המתישות גם הן ודרישות ההנהלה והפיקוח שעליהם לא כדאי אפילו להתחיל לדבר. ובכל זאת, דווקא עכשיו, כשיש איזשהו, חופש, איזשהו זמן – אולי דווקא עכשיו מן הראוי היה להתחיל ליצור את אותו קשר של מגע בין תלמידים, מורות ומורים והורים – כשותפים לאותו עניין, לאותה מטרה.

ובלשונו של אותו משחק חביב שילדי הקטן משחק: “אני רואה בעיני הקטנה.. …”

מה אני רואה? אני רואה בעיני הקטנה מורים ומורות המצלצלים להורי תלמידיהן/ם  ומזמינים אותם אליהם למפגש. מפגש בו יוכלו ההורים להביע את תסכוליהם ובו יוכלו המורים להציג את בעיותיהם שלהם ואת הקשר שלהן לתסכולם של ההורים. אפשר לצלצל לאותם ההורים המוכרים כמי שניתן לשוחח עמם ולהציע להם מפגש כזה – בביתם או בבית המורה. אפשר להציע להם להזמין הורים אחרים למפגשים כאלה – לא בהכרח הורי אותה כיתה או אותו בית ספר. מפגשים כאלה יכולים ליצור קודם כל האזנה זה לזה, כתנאי ראשון לשותפות ולמגע. בהמשך הם יכולים גם ליצור קרקע לחשיבה משותפת על סוגי מאבק ותמיכה. במקביל, יכול/ה המורה להציע מפגשים כאלה, גם בשעות הבוקר, עם תלמידות ותלמידים. לא מפגשים בהם “מעסיקים” את התלמידים והתלמידות. מפגשים בהם דנים בשביתה, מציגים את הרקע לה, משוחחים יחד מה אפשר לעשות. לא פחות חשוב, מפגשים בהם מאפשרים לתלמידים להביע את תסכוליהם שלהם ובודקים יחד את הקשר בינם לבין תנאי העבודה והשכר של המורה.  ויחד עם זאת, גם מציאת פתרונות של המשך מפגשים, שיאפשרו לתלמידים ולתלמידות לעסוק במשהו בעל משמעות ולא להיות יצורים מרחפים חסרי משמעות שמחפשים איך ליהנות מן החופש המופלא שנחת עליהם. לא בהכרח כיתה שלמה, שהרי היום אפילו חדרי הכיתות בקושי מכילים את התלמידים. ניתן להתחיל במי שמוכר/ת למורה כמי שיאזין ויחשוב, להמשיך ביצירת קבוצה קטנה שאכפת לה, ומשם להמשיך הלאה. מילת המפתח כאן היא מגע ותקשורת, כמה שמסלק את החומה שבין לבין. כמה שמסלק את הפחד והכעס משני עברי החומה. יותר מכך. רבים מההורים רואים במורים ובמורות את מי שיש לו המון המון חופשות (בניגוד להם), שהשביתה היא רק תוספת להן.  עקב כך, חלק גדול מהם רואים בשביתה רק עוד דבר שמעמיס עליהם עול נוסף שהם צריכים לעמוד בו, בקושי. מעניין בהקשר זה שחלק גדול אפילו אינם כועסים על השביתה. הם כבר פשוט אדישים ומקבלים את הדין. “כוח טבע” כבר אמרנו לא?

דווקא מפגשים כאלה, שאינם נכפים מלמעלה, הנעשים במקום ידידותי שאיום הציונים אינו מרחף עליו ושבו יש שוויון גם בשאלה מי מדבר “בלא רשות דיבור”, יכולים לבנות דימוי אחר, תחושה אחרת ורגשות אחרים. לבנות זאת גם אצל התלמידים והתלמידות, שבשבילם המורים לרוב הנם רק שליחי אותו כוח עליון שעתידם נתון בידיו.

חשוב לזכור, יש מי שהחומה הזו של פחד וכעס בין המורים והמורות להורים משרתת אותם. אותה חומה המאפשרת להם להציג את השביתה כמה שבא לפגוע בהורים ובתלמידים. אותה חומה הבנויה מאי ידיעה, המאפשרת להם להציג את ה”רפורמות” שלהם כמה שאכן יפתור את בעיית החינוך. מוכרים לנו בהקשר זה כל אותם אנשים ונשים שאומרים (ואכו חשים כך) ש”אני לא מבינה/ן בפוליטיקה”, “אני לא מבינה/ן בתקציב”. אז יופי, בואו ניתן להם משהו למחשבה שהם כן יכולים/ות להבין בו.

חשוב גם לזכור, ששביתה במהותה באה לפגוע ב”בוס” וברווחיו. אחת הבעיות בשביתות של עובדי הציבור (כמו גם אחיות, רופאים, חברת חשמל ועוד) שה”בוס” אינו פגיע וכך גם רווחיו, שאינם קטנים.  מי שנפגע הוא ציבור, שעוונו היחיד אולי הוא אותה מפלגה לה הצביע בבחירות. גם בגלל זה, אני רואה בעיני הקטנה שביתה מסוג אחר. שביתה שאינה מתבססת רק על מודעות ועצרות, שבהן נשאר/ת היחיד/ה אנונימי/ת ומנוכר/ת. שביתה, שאולי אין לה ברירה אלא לפגוע בציבור אך היא גם משתפת אותו, נותנת לו רווח מסוג אחר. שביתה המאפשרת לכל אחד ואחת – תלמיד ולתלמידה, מורה ומורה, אב ואם – להיות בעל/ת משמעות.

ברור לי ששביתה מסוג זה לא בהכרח תביא לניצחון על ה”בוס”. למרבה הצער, ובלי להמעיט בערכן של שביתות, רובן של השביתות ורובם של המאבקים אינם מביאים בסוף לניצחון על ה”בוס בעל הרווחים”. אבל דווקא משום כך, חשוב ליצור גם ניצחונות אחרים, הישגים אחרים. הישגים שהם תהליך שיוביל אולי בהמשך ל”ניצחון”.  הישג  המבטל את  הניסיון ליצור את החומה המבדלת ביו מורים ומורות להורים, בין מורים ומורות לתלמידים ולתלמידות. שלב שישמש לבניית תדמית אחרת של הורים ושל מורות ומורים ואף תלמידות ותלמידים. שייצור מערכת יחסים שונה בין מורים ומורות לתלמידים ולתלמידות ולהורים. שייצור משמעות אחרת ל”חינוך” ולמטרות אותן הוא בא להשיג. בניית מגע ושיתוף שיאפשרו אולי, ליצור בהמשך, כששוב יגיעו מים עד נפש, שביתה חדשה, מסוג אחר ועם ניצחון אחר. שביתה הנשענת גם על ההבנה מי הם אותם “בוסים”, שהצליחו ליצור מצב שבו תמיד משהו אחר נפגע ולא הם. אולי אולי יעזרו מפגשים אלה ליצור ולכנן סוגי מאבק אחר. מאבק שלא ינחת מלמעלה ולא ייסגר למעלה. מאבק שיתוכנן על ידי המורים והמורות, התלמידים והתלמידות, האמהות והאבות ואפילו אותו ציבור שאינו נכלל בכלל זה. ולא רק מאבק, פשוט חיים אחרים וחינוך אחר.

אינשאללה.

כנראה שיעניין אותך גם: