הרהורים על שנה שכמעט חלפה
עוברת שנה וכולם מרגישים צורך לסכם את השנה הקודמת, מצד אחד קרה הרבה אבל מצד שני לא ממש. יש משבר כלכלי ורבים, אולי מדי, טוענים שזה עבר חלף לו. יש דיון מדיני מתמשך לעבר הלא כלום שאנחנו כבר מורגלים אליו. מידי יומיים עולה נושא שמעסיק את כל אמצעי התקשורת, עכשיו, למשל, זה הדו”ח של הועדה של האו”ם ורבים, שוב מידי, מתגייסים לדבר מאותו דף מסרים ולא משנה אם הם אנשי ציבור או עיתונאים או סתם אנשים שהתקשורת פתוחה בפניהם. כך אנחנו מתגלגלים מאירוע לאירוע כשכל אירוע מוחק את זה שהיה לפניו, אבל האם היה שינוי מהותי במשהו בשנה החולפת? או אפילו צל צילו של שינוי שכזה.
כיון שאני מתעסק יותר בנושא החברתי התשובה היא שום דבר לא ממש השתנה. דווקא בשל המשבר הכלכלי הנושא החברתי שתמיד היה סרח עודף לדיון אין סופי בכלכלה נדחק לשוליים יותר מאשר בשנים שבהן הכלכלה נראתה פורחת. נכון שלקראת החג מתייחסים לתורים המתארכים לסלי מזון לחג אבל זה קורה לפני כל חג בשנים האחרונות ואין בדיון שום דבר שמביא או יביא להקטנת התורים. עכשיו צריך להציל את הכלכלה וכאשר מצילים את הכלכלה ניתזים שבבים אותם שבבים עומדים בתור בתחינה כאילו לא מגיע להם בזכות לחיות בכבוד.
בעסקים תמיד אומרים שמשבר הוא הזדמנות אבל למה? לעשות יותר כסף או לשפר את מצבה של החברה ובעיקר את מצבם של אלו שבכל מצב כלכלי נמצאים במצוקה. נראה שההזדמנות לשפר את החברה חלפה עברה לה. ובישראל זה ברור הרבה יותר מאשר במקומות אחרים. בעוד שבמקומות שונים בעולם נערך דיון בכישלונה של הכלכלה ובדרכים למנוע את הכישלון הזה. כאן כולם טופחים על שכם עצמם וטוענים שיכולים ללמד את העולם כיצד להתמודד עם משברים כלכליים. אותם טפחנים שוכחים כמובן שבישראל בניגוד לרוב המדינות המפותחות האחרות יותר משליש מן הילדים נמצאים מתחת לקו העוני, שאי השוויון כאן הוא גבוה מאשר בכל המדינות המפותחות, שהמימון הפרטי למערכות הציבוריות הגדולות, חינוך ובריאות, עולה לממדים שאין דומה להם במקומות אחרים. ובזה לא השתנה כלום ורכבת ההפרטה ואי השוויון ממשיכה לדהור.
אותם מכלכלים שדיברו בשבח המערכת הכלכלית ממשיכים לעשות זאת גם היום כאילו לא קרה כלום, לטעמם המדיניות הייתה ונשארה נכונה. צריך לעשות כמה תיקוני צבע אבל לא יותר מידי. בישראל לא צמח שום מרכז כוח בעל השפעה שיכול להביא למדיניות חברתית שונה. אין זה אומר שאין ניסיונות אבל אלו עדיין לא צברו מספיק עוצמה בכדי להשפיע.
לפני כל שנה חדשה, ובעצם כל הזמן, אני שואל את עצמי, האם נידונו לחיות לנצח בחברה הדי לא סימפטית הזו? התשובה הקבועה היא שאני פסימי לטווח הקצר ואופטימי לטווח הארוך. כן אני יודע שבטווח הארוך כולנו מתים, אבל עד אז חשוב לא לקבל את המצוי כחוק טבע ולפעול ללא לאות כדי שהמצוי הרע הזה לא יהפוך לראוי.


