התשובה למחאה: קובה

צעירים מצויים יסתובבו עם חולצה של צ’ה גווארה, אבל יראו בקסטרו דיקטטור צמא דם. כמה נוח להכריז שאנו נרתעים מקובה, שאנו מוקיעים כל דיקטטורה באשר היא. נוח לדקלם סיסמאות, להכריז על זכויות האדם והאזרח כערך עליון, להילחם בכל משטר שלא מאפשר חופש ביטוי וסבלנות פוליטית. קצת לפני שהבינה האנושות שהוא פגע רע, הכריז נשיא ארה”ב, ג’ורג’ בוש הבן, כי לאחר שיסיים את המשימה הדמוקרטית בעיראק יתפנה להשיב את החופש לאי קובה ולעם הקובני את זכויותיו שנשללו. אך קובה כבר קצה מזמן בטקטיקות ה”סיוע” ה”ליברליות” של ארה”ב: משבר הטילים, חרם כללי והרעבה, טרור פנימי ופרופגנדה מסיתה, וכמובן מחנה גואנטנמו – תזכורת כואבת לכמה קרובה האחות מצפון ומה היא מסוגלת לעולל. לשמחת הכל, בוש הבן הסתבך מהרגע הראשון בקדנציה השנייה שלו, וחסך לקובה ולעולם חידוש מערכה צבאית ישנה שנעלמה כליל בשנות התשעים.

גזענות והומופוביה שרירות וקיימות בכל העולם, אולם נראה שקובה משכילה לטפל בהן טוב יותר מהעולם המערבי – וגם הרבה לפניו. מריאלה קסטרו, בתו של נשיא קובה ראול קסטרו ואחייניתו של פידל, היא ממשיכה ישירה של אִמה וילמה אספין, פעילה מרכזית לזכויות נשים במפלגה הקומוניסטית המהפכנית. היא עומדת בראש מכון סנסקס – המכון הלאומי הקובני לחינוך מיני, מכון לקידום זכויות של מיעוטים מיניים, כהגדרתה. בראיון ראשון לעיתון ישראלי (pdf) במסגרת אירועי הגאווה בלונדון, הסבירה קסטרו שהמכון הוקם בשנות השבעים כמוסר השכל מהניצול הקולוניאלי של קובה. כלומר, קובה הבינה שהיא צריכה להילחם עבור זכויות הנשים והקהילה ההומו-לסבית כשם שנלחמה על זכויותיה שלה נגד הקולוניאליזם האמריקני והספרדי. מגדר ואפליה של מיעוטים קשורים קשר הדוק לטענת קסטרו, טיעון שתחזק גם ג’ודית באטלר (התובנה הזאת דחפה את קובה לעשות היסטוריה, ולהיות המדינה הראשונה שמסבסדת ניתוחים לשינוי מין לאזרחיה).

קובה גם מוארת מחדש בעקבות האירועים המטרידים שפקדו את ארצות הברית ואת ישראל בשנתיים האחרונות. באוגוסט לפני שנתיים פרץ חמוש אלמוני לברנוער בתל אביב ורצח את ניר כ”ץ וליז טרובישי ופצע עשרות. עד היום אין קצה חוט בחקירה. ארבע שנים קודם לכן דקר חרדי שלושה משתתפים במצעד הגאווה בירושלים. ברוסיה, הפגינו באוגוסט האחרון אלפים למען קיום מצעד הגאווה במוסקבה. ראש העיר, בתגובה, קרא לתביעה “מהלך שטני”. ואילו בארה”ב הנאורה, בוטלה רק בחודש שעבר מדיניות ה-Don’t Ask Don’t Tell, שאסרה על הומואים ולסביות לחשוף את דבר העדפתם בעת שירות בצבא.

כשלא יהיה מוצא – תהיה קובה

למהפכה הקובנית היו הישגים אדירים, בהם מיגור האנאלפביתיות, העצמה של מערכת החינוך, פיתוח הרפואה והמחקר במהירות אדירה והנגשה של מערכת הבריאות לכל. כל אלה היו תוצר של מדיניות, אבל הישגה הגדול של קובה נוצר בעל-כורחה. בזמן הרעב הגדול בשנות התשעים אחרי קריסת ברית המועצות ייצרה קובה, בלי כוונה, פתרונות לתחלואים העכשוויים של הכלכלות המפותחות; בזמן שאנחנו לועסים את המזון המהונדס נוסח אמריקה, את הירקות והפירות שמנופחים מסטרואידים, את הלחם הלבן המעובד והבשר שמפוצץ בהורמונים, ואלו רק הקטסטרופות הקטנות שמכלות את החיים שלנו ואת העולם כולו.

כדור הארץ, 2011: 15% מהקרחונים של גרינלנד נמסו; המזון המתועש שאנחנו אוכלים מתגלה כרעל שמעודד גידולים סרטניים ומחלות כרוניות; “המין האנושי נכנס לאוברדרפט בבנק הטבע”, לפי ארגון טביעת הרגל האקולוגית. האו”ם מקיים ישיבות דחופות בנושא, והוליווד גורפת מיליונים מסרטי אסונות. ההתחממות גלובלית, ככל הנראה, כבר כאן, אבל אף אחד לא יודע איך לטפל בזה או איך לעצור את המשברים הכלכליים שגם אותם יצרו הקפיטליזם והתיעוש.

מנגד, קובה הענייה היא כיום המובילה בעולם בפיתוח ירקות אורגניים, ללא תלות בנפט, בתיעוש ובזיהום הסביבה. האמברגו האמריקאי עצר את ייבוא המכוניות, המיכון הכבד, הנפט וכל ציוד בסיסי לפיתוח ולמחייה. כדי לשרוד את הרעב, הנהיג קסטרו חקלאות עירונית לצד חקלאות ביתית מגוונת באזורים הכפריים, תוך פיתוח ומחקר לגידול מרבי ואיכותי ללא תלות באמצעים מכניים. המהלך הזה לא פתר את הרעב בקובה, אבל הוא צימצם את ממדיו והביא את קובה היום להוביל בפיתוח וגידול מזון אורגני, ובמחיר שווה לכל נפש. החזון הבורגני לחיים בריאים התגשם במדינת הפועלים: קובה כיום היא המדינה האקולוגית ביותר בעולם הולך ומזדהם. בראשיתה היתה אלטרנטיבה פוליטית וכלכלית, היום היא האלטרנטיבה היחידה שאינה בגדר תיאוריה לבעיה שעילית מנהיגי העולם אינה מצליחה לפתור.

הדמוקרטיה של הדיקטטורות

כבר בשנות השישים איש לא יכול היה לטעון שקסטרו עומד לצדם של הרודנים בקאריביים ובמרכז אמריקה, אם זה טרוחיו ברפובליקה הדומיניקנית, פפה דוק בהאיטי וסומוסה בניקרגואה. קובה מהווה אלטרנטיבה לרווחה, לסבלנות ולחיים ירוקים, והיא גם מודל חדש מסוגו של דיקטטורה. ירצו או לא ירצו המתנגדים להודות, קובה אינה ידועה בהיעלמויות של אזרחיה, בהוצאתם להורג וברדיפתם הפוליטית, והיא הדיקטטורה היחידה בעולם שטרחה לתת דין וחשבון על הוצאות להורג של מתנגדי משטר (קסטרו מתייחס לנושא עד היום, בספרו האוטוביוגרפי שכתב העיתונאי איגנסיו רמונט, הוצאת ידיעות ספרים 2004).

בשנה הראשונה למהפכה שהה ארנסטו צ’ה גווארה במבצר לה קבניה, שם שימש, מתוקף דרגת קומנדנטה ומס’ 3 בהיררכיית המנהיגות המהפכנית, שופט ל-600 הוצאות להורג של מתנגדי משטר. בהמשך הוצאו להורג עוד שני צעירים שניסו להוציא לפועל פיגוע טרור, ובשנת 2003 התקיים גל מעצרים שבו נעצר המשורר ראול ריברו, שנשפט לעשרים שנות מאסר בפועל ושוחרר כעבור שנה לגלות בספרד. לדין דומה זכו מרבית האסירים הפוליטיים, כולל אסירים אמריקניים משנת 1962, שפלשו למפרץ החזירים תוך הפרה ברורה של הריבונות הקובנית. כולם שוחררו תוך זמן קצר.

אפילו בסין מצליחים ארגוני זכויות אדם להתריע בפני היעלמויות של מתנגדי המשטר. לעומת זאת, הם לא מנועים מלהיכנס לקובה, וגם אין כלל חשדות. דוגמה חיה הוא הסופר פדרו חואן גוטיירס, מבקר משטר, מחבר “הטרילוגיה המלוכלכת של הוואנה” (עם עובד, 2005). גוטיירס הוא צ’רלס בוקובסקי של קובה – בוטה, נהנתן ורודף נשים. ספרו נשען על הטרילוגיה הניו יורקית של פול אוסטר, בנימה סרקסטית ברורה לייסורים המפונקים והבורגניים של הגרסה האמריקאית. זהו ספר עלילתי שמתאר את החיים בקובה בשנות התשעים, עם קריסת ברית המועצות, בעיצומו של הרעב. האירועים חושפים מציאות שהיא מעבר לכל דמיון מערבי, תמונות מהעיר המתפוררת, משפל המדרגה האנושי, מהאכזריות והמצוקה בקובה של אותן שנים. שום סצינה בספר הזה לא מחמיאה לקסטרו והביקורת ישירה וברורה.

גוטיירס אמנם כבר לא עובד בעיתונות, כי סר חנו בעיני המשטר, אבל הוא ממשיך לפרסם עד היום, מאמרים, רומנים וכתבות. הוא בוטה מדי כדי שיהפוך להיות כוכב כמו מריו ורגס יוסה וגבריאל גרסיה מרקס, לכן לו רצה קסטרו להעלים אותו סביר להניח שלא הייתה מתחוללת מהומה. אבל גוטיירס חי וקיים בהוואנה, וממשיך להביך את קסטרו עד היום.

מיתוסים ואגדות

ממרומי 85 שנותיו, פידל קסטרו ממשיך להפיץ את רעיונותיו להמונים מחסידיו ברחבי העולם, למרבה ההפתעה באנגלית. פשוט בלתי נלאה. הוא מאמין בעקרונותיו באופן כל כך נחרץ, שהוא שומר על משטרו כבר חמישים שנה ללא טכניקות של אגרוף ברזל, כשהוא מקדם את החינוך ואת מערכת הבריאות להישגים שלא נראו כמותם בקובה. מדינות אמריקה הלטינית כבר הכריזו שהן פועלות להסרת החרם על האי – אותן שותפות לשעבר של האחות הגדולה מצפון, שבשנות השישים החרימו את קסטרו בלי למצמץ.

שלא במפתיע, ההתעניינות והתמיכה מתגברות ככל שהולכת ומתרחבת המחאה הספונטנית והעולמית, לצד משברים כלכליים שמשתוללים שנה אחר שנה. התביעות של העמים המערביים נכון לשנת 2011 – ניתוב הון מאוצרות טבע לקופה הציבורית, ביטחון תעסוקתי, חינוך איכותי ודיור בר השגה הן הדרישות של ינואר 1959.

מדוע מעורר המשטר של קסטרו אנטגוניזם חריף כל כך לאורך השנים? התשובה אינה ההוצאות להורג וגם לא אידיאולוגיה סוציאליסטית. רודנים למיניהם כבר נחלצו מהתערבותה הבוטה של ארצות הברית. החונטה הצבאית של וידלה וחברי מרעיו בארגנטינה בשנות השבעים היא דוגמה טובה לכך שמשטר רודני ורמיסת זכויות אדם אינם שולטים במדיניות הממשלות ובסדר היום הציבורי; גם הדיקטטורה הצבאית בפרו באותן שנים, שהצהירה על נטייה שמאלנית, לא סבלה מהתערבות אמריקנית.

הסיבה היחידה שקובה מחויבת להמציא אלטרנטיבות כבר חמישים שנים היא חוק הרפורמה האגררית והפגיעה הישירה במשקיעים הזרים. על פגיעה בבעלי הון שהם אזרחיה, היתה מוכנה ארצות הברית להרעיב מיליונים ולהקריב את חייליה בפלישה מיותרת, שלולא רחמיו של קסטרו היו מוסרים את חייהם. מדיניות ההגנה על המשקיעים הזרים הובילה לפלישה למפרץ החזירים ולפרוץ משבר הטילים, ולהקמתם של ארכיונים שלמים של כתבות ומאמרים מסולפים ומוטעים שמגנים את המהפכה הקובנית. תוצאות המערכה היו ידועות מראש: ניצחונה של נקמת המשקיעים הזרים, חמושים בבכירי הממשל האמריקני, מול מדינה מוחלשת שהכלכלה שלה תלויה במשך שנים בסחר עם מעצמה אחת. השבתן של 75% מהקרקעות לאיכרים, שהיו בבעלות בעלי הון אמריקניים ערב המהפכה, הפכה את קובה לאי מבודד, קפוא ותקוע בשנות השישים, שעמו גווע ברעב.

שום רודן לא מחזיק מעמד חמישים שנה בשלטון רק בכוח הזרוע; אמנם קסטרו נשאר בשלטון בתקופות רעב ומחסור ללא דיכוי כבד. חטאו העיקרי והיחיד הוא שהוביל לַאנדרלמוסיה של שנות השישים: הוא סירב לתת לעשירי המערב להתעשר מאוצרות הטבע של ארצו, בעוד עניי קובה גוועים ברעב שנה אחר שנה, לפני המהפכה ואחריה. אולי לקראת מותו, יזכה פידל קסטרו בהכרה בינלאומית ויעניק מחזונו לשאר העולם: דרך חיים מאוזנת עם הטבע, וחברה טובה יותר וסבלנית יותר, שהפרטים בה נהנים מפירות האדמה שהם חיים עליה, ללא פשרות ולא פחות מזה. כי כרגע, אין לאיש פתרונות לתביעות המחאה העולמית ולקטסטרופה האקולוגית שהולכת ומחמירה, ואילו במקום המבודד בעולם כבדר התגבשו חלק מהתשובות.

הכותבת היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, כותבת עבודת תיזה על הגירה מאמריקה הלטינית לישראל