בתוך תיבת פנדורה

חוק הנכבה שעבר לאחרונה בכנסת מטרתו אחת: לנסות למנוע כל עיסוק בנכבה. שלא ילמדו אודותיה, לא יזכרו אותה, לא יקחו אחריות על תוצאותיה. להחזיר אותה עמוק לתוך תיבת פנדורה ממנה נחלצה בעשור האחרון בישראל. האשליה היא שניתן לנעול אותה היטב ולקבור את המפתח בלב ים, אולם באופן פרדוקסלי העניין הציבורי בנכבה רק גבר בעקבות החוק. נכון, לשון החוק מתחכמת ונוגעת אך ורק ל”מוסד ציבורי” או “נתמך”, שמארגן אירוע אֵבֵל ביום העצמאות הישראלי; אבל מטרתו ליצור אווירת טרור כלפי כל מי שמעז לגעת באירוע שכונן את המדינה היהודית. החוק הזה מצליח להפחיד.

בעמותת זוכרות, שעוסקת בנכבה, מתקבלות כל העת פניות מישראלים המבקשים ללמוד על הנכבה אבל חוששים ושואלים האם זה עדיין חוקי בכלל. מורות ומורים המשתתפים בהכשרות של זוכרות במטרה ללמד את הנכבה בכיתותיהן, חוששות יותר מתמיד לעשות זאת בגלוי (המורה האחרונה שהתראיינה בגלוי על פעילותה קיבלה מכתב מאיים ממשרד החינוך). בלית ברירה הוחלט בזוכרות ליישר קו עם המציאות הזו ולא לתת שום סיכוי לחשיפה כלשהי של מי ממאות המורות והמורים שעברו הכשרה זו ולימדו על הנכבה. ההגנה עליהם ועל פרנסתם היא בעדיפות עליונה מבחינתנו.

נראה שכעת התגובה הנכונה ביותר לחוק הנכבה היא לנקוט פעולה של אי ציות אזרחי ולציין את הנכבה ביום העצמאות. זהו חוק חסר תקדים בעולם, האוסר במפורש על אזרחים לזכור את עברם¹. לחמישית מאזרחי המדינה – הפלסטינים – אסור לזכור את הטרגדיה המכוננת של עמם. זהו חוק גזעני ואנטי דמוקרטי בעליל ולכן תגובה של אנשים הגונים אליו צריכה להיות התייצבות פיזית במקום בו מציינים את הנכבה ביום העצמאות הישראלי.

כדי להבהיר טענה זו, חישבו על מצב היפותטי בו אחד ממנהיגי העיר תל אביב-יפו יציע להגביל את מצעד הגאווה השנתי שהפך לשם דבר ולמסורת בעיר. הוא יטען שאירוע זה פוגע ברגשותיהם של רבים ולכן יש להגבילו למתחם סגור, למשל לנמל תל אביב. ברור שהיתה קמה זעקה נגדית, ואם להצעתו היה סיכוי להתקבל היו תל אביבים רבים מגיעים למצעד הגאווה לאות סולידריות ומחאה על ההצעה הבלתי מתקבלת על הדעת. גם רבים, שאולי אינם נלהבים ממצעד זה, מהפוליטיקה ומהאסתטיקה שלו, היו באים בעצמם כדי להעביר מסר ברור לראשי העיר (למעשה, דבר דומה קרה כשתל אביבים רבים נסעו למצעד זה בירושלים כשהגבילו אותו לאיצטדיון סגור).

כרגע המצב חמור בהרבה. הדבר הנכון שעל ישראלים לעשות הוא להגיע בהמוניהם לתהלוכה המרכזית שמתכנן ועד העקורים הפנימיים בכפרים ההרוסים דאמוּן ורוּוֵיס, סמוך לטמרה. בכל שנה כמה מאות יהודים מצטרפים לאלפי הפלסטינים, אבל המחנה ממנו יכולים להצטרף יהודים לאירוע זה גדול בהרבה מהנוכחים בפועל.

יש סיבות מובנות בעטיין נמנעו עד כה ישראלים הגונים רבים מציון הנכבה בישראל בימי העצמאות ב-14 השנה האחרונות (אגב, בעולם יום הנכבה מצוין ב-15 במאי, ורק בישראל הוא מצוין בתאריך העברי של הקמת המדינה). עבור ישראלים ציון הנכבה ביום העצמאות נראית פעולה דווקאית, כזו שמבקשת להציב את הנכבה מול העצמאות באופן סמלי וברור. גם אם יש אמת בהעמדה לעומתית זו, חשוב לדעת שהמקור ההיסטורי לציון הנכבה ביום העצמאות קשור דווקא לכיבוש הישראלי את הארץ ב-1948, כלומר לנכבה עצמה.

מאז גורשו הפלסטינים, למעלה מ-20,000 מהם נותרו בתוך גבולות מדינת ישראל. קשה לומר שהיו אזרחים (בעלי אזרחות מלאה) כי היו נתונים תחת ממשל צבאי עד סמוך למלחמת 67′. בתקופה זו, היום היחיד בשנה בו יכלו לנוע בחופשיות בארץ ללא צורך בהיתר המושל הצבאי, היה יום העצמאות הישראלי. רבים מהם ניצלו זאת כדי לבקר בכפרים מהם גורשו, וכך נוצרה מסורת שיום העצמאות הישראלי מוקדש לביקור בביתם האבוד. רק לפני 14 שנה (מסיבות שלא ארחיב עליהן כאן) אירגן ועד העקורים את “תהלוכת השיבה” הראשונה ומאז מצוינת הנכבה ביום העצמאות גם כאירוע פוליטי, הפגנתי, רב משתתפים.

האירוע עצמו הוא מפגן לאומי פלסטיני מרשים. לישראלים, גם אם נמנים על מחנה השלום, לא קל בדרך כלל להיות מוקפים דגלי פלסטין ולשמוע נאומים בערבית במשך שעה ארוכה (למרות שמאז שזוכרות וארגונים נוספים הצטרפו לאירוע זה, לפני תשע שנים, גם העברית נוכחת בו בחלק מהנאומים). אולי הגיע הזמן להתגבר על זה ולחוות רק למספר שעות את חווית המיעוט? נראה לי שזה שיעור לא רע בפני עצמו.

האתגר הקשה מכולם עבור רוב הישראלים היא זכות השיבה. בתהלוכה זו הקריאה להכרה בזכות השיבה ולמימושה בפועל היא חד-משמעית. לא בתור טריק מתמטי (וגזעני) נוסח יוזמת ג’נבה, לא “הכרה סמלית” בזכות השיבה, ולא הצעות למיניהן כמו “להקשיב לכאב של האחר”. הפלסטינים אומרים לנו בקול ברור: זכות השיבה חייבת להתקבל כדי שיהיה כאן סיכוי לשלום.

אני מבין את ההכרה בזכות זו ואת מימושה בפועל כהזדמנות היסטורית עבורנו לחיות בארץ כאזרחים שווים ולא ככובשים.

קריאתי כאן היא לאלה ש(עדיין)לא מכירים בזכות השיבה: בואו להפגין הזדהות עם הפלסטינים למרות שאינכם מכירים בזכות בסיסית זו. במציאות החדשה, עם חוק הנכבה וחוקים אנטי דמוקרטיים נוספים, יתכן שמתי שתתעוררו לציין את הנכבה ביום העצמאות יהיה מאוחר מדי. כך, במקום לפחד מהחוק מצד אחד ומזכות השיבה מצד שני, אפשר להתמודד באופן אקטיבי עם הנכבה ועם השלכותיה לעתיד שלנו.

הכותב הוא מייסד עמותת זוכרות

1 לאחרונה סיפרה לי ידידה שחוק זה מזכיר את ספרד אחרי עידן פרנקו. שם נחתם pacto de silencio – הסכם של שתיקה – לגבי העבר הנורא. לאחרונה חופרים פיזית ואינטלקטואלית ומתחילים לגלות את הזוועות.

—————

לקריאה נוספת:

הערבים ששרו שיר עצמאות | תאמר מסאלחה

קרב מאסף נגד ההיסטוריה | רועי ילין