ואטיאס טס לאירופה

אריאל אטיאס הוא שר השיכון מטעם מפלגת ש”ס. מה כבר לא נאמר על תפקודה של המפלגה שמכילה כל כך הרבה ציפיות בוחרים וכל כך הרבה אכזבות? שר השיכון של המפלגה המזרחית שאמורה לייצג את הקהילות המוחלשות טס לו לחופשה, כאילו כל המשבר לא נוגע לו. כאילו מאהלי דימונה, בית שאן וגן התקווה הם משהו ששייך לעולם מקביל בו אין לו יד ורגל.

אטיאס טס לאירופה. שם האוויר יותר מתאים לחליפות שהוא אימץ בלב חפץ יחד עם הרבה מהש”סניקים החדשים המעטרים את 11 הכורסאות שלהם יחד עם חוק הסדרים אחד עמוק עמוק בתוך הקואליציה. ש”ס מדברת בשם החזרת העטרה ליושנה, הבעיה היא שכאשר אתה שוכח מאיפה באת, איך תזכור לאן לחזור.

בתור שר הפנים יכול היה אלי ישי, אילו רק רצה, לראות כי עניי עירו תל אביב-יפו נאנקים תחת רודנותו של ראש העירייה לעשירים בלבד, ולדאוג לכך שעננת הוועדה הקרואה תרחף מעל ראשו של חולדאי והקואליציה המאשרת מגדלי פאר אקירוביים על כל צעד ושעל. הוא היה דואג לכך שיובן בקומה ה-12 כי הסללה של תלמידי דרום תל אביב ויפו לבתי ספר הזדמנות שנייה עם סיכויי כישלון גדולים זה דבר שגורר איתו חוסר יציבות לכיסא ראש העיר.

במקום זאת, הוא דאג “לטפל” בסוגיית ילדי ה”זרים” כך שחולדאי ייראה כצדיק שיצא ממסתורו, כקדוש המגן על ילדי הגן של רוגוזין מהש”סניקים הרעים, מקפץ סביב ספריות מהגרים ולא כפי שהוא באמת, סרבן ספריות עקשן בקריית שלום וסוגר מרכזים קהילתיים כמרכז שקד בשפירא.

אולי אילו היה ישי מקשיב לבוחריו, היה מצליח לשמוע את קול זעקתם של ילדי השכונות, אותם ילדים וילדות שעוד לפני כהונתם של פקידי מנהל החינוך הנוכחי, הוריהם היו אלו שנאנקו תחת ידה האכזרית של עיריית תל אביב יפו – זוכת פרס החינוך דה לה שמטע. דוגמה לסמרטוטיותו של התיק החינוכי בתל אביב יפו קיבלנו רק בשבוע שעבר, כשנתונים “סודיים” (כיאה ליוצאי צבא גאים) של הנשרות תלמידי הדרום נחשפו פתאום בידיעות תל אביב.

אולי חשוב לציין בצמידות לנתונים אלו כי חולדאי מתגאה בכך שסגר את התיכון העיוני היחידי בדרום תל אביב – הוא בית ספר קדמה. הוא סגר אותו ועד היום מתעקש לא לפתוח תיכון עיוני חדש בדרום – עקשנות שגובלת בלאומנות אתנית ממש ותוצאותיה כאמור התגלו בסוף השבוע שעבר. מסתבר, כמו שיודע כל ילד בשכונות, כי אחוזים גבוהים מתלמידי התיכונים בדרום תל אביב ויפו נושרים לפני שרכשו 12 שנות לימוד – מי בכלל דיבר על בגרויות.

בתחילת דרכי כחברת מועצה ניסיתי להשיג את הנתונים ללא הצלחה. רציתי לדעת כמה ילדים וילדות בשכונות מצליחים לצלוח את מערכת החינוך הגזענית הזאת ולהשיג בגרות מלאה. לא הצלחתי. כשהעליתי את הבקשה בפני מנכ”ל העירייה בישיבת תקציב החינוך הראשונה בה השתתפתי ספגתי זעקות שבר מלוות בנפנופי ידיים עצבניים כשהוא מטיח בפניי: “אין לנו את הנתונים האלו וגם לא היינו נותנים לך את הנתונים האלו – כי את רוצה לעשות סטיגמה על הילדים”. לקח לי זמן להתאושש מהמחזה. לאו דווקא מהצעקות אלא מהצביעות, הנכלוליות וההיסטריה שהתווספו לסירוב.

אמנם מנכ”ל העירייה לא היה אז תל אביבי, אבל העובדה שהוא חשב שצריך את הנתונים כדי לדפוק לנו סטיגמות באמת הזויה. המושגים של דרומים-צפונים קיימים עוד לפני שהוא והחבר הקיבוצניק שלו למדו להגיד תל אביב יפו במלרע. הסטיגמות קיימות. כדי להסירן לא צריך להסתיר את הנתונים כי אנחנו חיים כאן ביחד ויודעים מי מאיתנו הולך לבית ספר מקצועי ומי לאמנויות. מי לתורה ומלאכה ומי לגימנסיה וכן, גם אחיותינו במסלול הדתי יודעות טוב מאוד מי נכנסת לאיזו כיתה בצייטלין או בכל בית ספר דתי אחר.

זה היה לפני 20 שנה וזה קיים היום. רבאק – אל תסתירו את הנתונים, פשוט תשנו. תשקיעו בספריות, במתנ”סים ובבתי ספר עיוניים. תדאגו שהיסודיים יתנו מענה לאוכלוסיות המוחלשות שלא יכולות להרשות לעצמן מורים פרטיים והפסיקו את מימון בתי הספר הפרטיים בעיר. כל זאת כמובן, רק אם אתם חפצים בשינוי המציאות. זה כנראה לא יקרה בקדנציה הנוכחית – לא של העירייה ולא של הממשלה – אבל אולי עם המחאה המחוללת מסביבנו בסוף יהיה טוב.

הכותבת היא חברת מועצת העיר תל אביב יפו מטעם סיעת עיר לכולנו ומנכ”לית הקשת הדמוקרטית המזרחית. תושבת קריית שלום שבדרום תל אביב

למאמרים נוספים של יעל בן יפת