דומה שהנושא החם ביותר בשבועות האחרונים היא הגזענות,לעתים קיצונית במיוחד, של החרדים האשכנזים כלפי החרדים המזרחים. עוד בטרם שקע האבק בשאלת הנומרוס-קלאוזוס (שצועד בבטחה לעבר הנומרוס-נולוס ) במוסדות ה”חינוך” האשכנזיים בבית יעקב והנה, מתבשרים אנו – באדיבותו של יאיר אטינגר, מהיומון “הארץ” (“יש פה שיטות של סלקציה“, 18.1.08 ) – על חוליה נוספת בשרשרת אינסופית של מאפיינים גזעניים , אותם ייבאו ארצה בני אשכנז מארצות מוצאם.
כתבתו של אטיגר עוסקת ב-32 ילדים ממשפחות חרדיות מזרחיות מהעיירה אופקים, ששבתו מלימודיהם בשנה החולפת, בעל כורחם, בשל סירובם של תלמודי תורה ליטאיים לקבלם לשורותיהם. “אף פעם לא אמרו לנו בפרצוף פרענק”, מצטט אטינגר אברך מזרחי מאופקים, אב לילד קטן, שמזה שנה ומחצה חווה, בעוצמה יתירה על בשרו, את תורת הגזע החרדית-אשכנזית. “תמיד אמרו פרענק על אחרים, על מי שמדבר בח` וע`. לנו אמרו `אתם לא כאלה`. מה התגלה פתאום? שגם אני פרענק, גם אני סוג ב`. צבע העור, שם המשפחה, זה מה שמפריע להם”, המשיך האב. אב זה, בניגוד ל”אחיו” מגולת אשכנז, ייבא מארץ מוצאו את התמימות. לא נעים לנסח זאת בצורה בוטה, אך כאשר הוא משליך מתום לבו על החרדי-אשכנזי ומצפה שהלה יזכה אותו ביחס זהה, הרי שהדבר גובל בטפשות. חוץ מזה, חייבים להודות, רגשי הנחיתות וההתבטלות המזרחית בפני האשכנזים – בעיקר בסקטור החרדי – תורמים לא מעט למיצובו של המזרחי בתחתית הסולם החברתי.
הסיפור שפורס בפנינו אטינגר מקפל בתוכו את כשלונו הקולוסאלי, בשלב זה לפחות, של המאבק המזרחי: “בשכונת בן גוריון באופקים חיה קהילה חרדית-ליטאית ותיקה. חיי הקהילה מתנהלים סביב הישיבות והכוללים, בתי הספר לבנות ושני תלמודי התורה לבנים – “יסדת עוז” ו”תורת שמשון”. תושבים ממוצא מזרחי, כולל רבנים ואברכים, מורים ומורות, תמיד היו בשר מבשרה של הקהילה. רובם גדלו במוסדות ליטאיים: בקלפי הם שמים ג`, לא ש”ס, וההברה האשכנזית מתגלגלת על לשונם גם מחוץ לבית המדרש”. מזרחים אלה, שמעולם לא נואשו מניסיונותיהם הפאתטיים לקבל את ההכרה המיוחלת מפטרוניהם האשכנזיים, גם במחיר של סטירות מצלצלות וכואבות על פניהם, ובאופן בלתי פוסק, מחלו על כבודם. והדבר החמור יותר שמבשרת גישתם התבוסתנית היא אובדן האמון ביכולתם ליצור מסגרת חינוכית חלופית הולמת עבור עצמם. ש”ס, שהייתה אמורה לתרגם את עוצמתה הפוליטית להעצמתם של מזרחים אלה, אפילו לא העזה לנסות לעורר התחלה של מחשבות ביקורתיות בקרב המזרחים החרדים, וזו התוצאה. יתר על כן, מנהיגיה של “ש”ס בעצמם שולחים את ילדיהם למוסדות ה”חינוך” של הליטאים, שם הם לומדים בשקדנות את יסודותיה של הגזענות האשכנזית.
“צריך להבין שהספרדים עצמם לא היו רוצים ללכת למוסד אשכנזי עם רוב ספרדי. המלחמה שלהם היא על תלמוד תורה שינוהל בידי אשכנזים ויסונן בידי אשכנזים. הבעיה חריפה, כי יש פה אחוז גבוה של ספרדים”, אומר הרב דוד רוזנברג, מפקח ב”יסדת עוז”, ומוסיף: “אני מעריך מאד את המסורת היהודית-ספרדית ואני חושב שצריך לטפח אותה. לנטוש אותה זה לא טוב לספרדים עצמם”. דומה שאין השפלה גדולה מזו למקרא שורות אלה. איך הגענו למצב בלתי ייאמן זה, עם כל המורשת המרשימה של יהדות ספרד? אז כן, אני מוכן לקבל שעשרות שנים של הגמוניה אשכנזית במגזר החרדי עשו את שלהן, אבל ש”ס קיימת כבר קרוב לשנות דור. מתקבל הרושם שש”ס, בהתנהגותה המתרפסת בפני האשכנזים, הרעה את מצבם של המזרחים (ואני מתייחס רק לסקטור החרדי). הביקורת הנמתחת כאן על ש”ס אינה גורעת כהוא זה מגזענותם הקיצונית של הליטאים (ושאר החרדים האשכנזים), אך לא ניתן להתעלם מתרומתה השלילית של התנועה שהבטיחה להחזיר עטרה ליושנה, ובינתיים גורמת להשלת מעטה הכבוד האחרון של אותו ציבור שהיה אמור לזקוף את קומתו בזכותה.
החרדים המזרחים באופקים, כמו בכל מקום אחר בו הם חיים לצדם של החרדים האשכנזים, חייבים להפנים את העובדה שחרדי אשכנז אינם אחיהם. הם צריכים להניח להם להתפלש בביצת הפרוורסיה הדלוחה שלהם. עליהם להבין שכבודם ישוב אליהם רק ביום שבו הם יקבלו את ההחלטה להקים לעצמם מוסדות חינוך משלהם, שבהם יחנכו לערכים כמו `בצלם אלוהים נברא אדם` ולא לתורות גזע המיובאות ממזרח אירופה. רק כאשר יחלו החרדים המזרחים לחשוב ולעשות בכיוון זה, רק אז תובס הגזענות החרדית- האשכנזית.
אלי ישי וחבריו להנהגת ש”ס לא נוקפים אצבע לשינוי מציאות עגומה זו משום שהם עצמם הפנימו את גזענותם של “אחיהם” הליטאים, שאמונתם בה גברה זה מכבר על אמונתם בבורא עולם. בכל מקום סביר בתבל היו קורבנותיה של גזענות מעין זו עולים על בריקאדות ושולחים את מחולליה לכל הרוחות. ואילו כאן? המזרחי, כהרגלו, יתור נואשות אחר רגשי החמלה וצקצוקי הלשון של העיתונאי האשכנזי, וישווע לרגשי סלידתו מתופעות שכאלה. תוספת של אייטם במשבצת טלוויזיונית צעקנית בכיכובם של טומי לפיד ואלי ישי, בה יעלו גירה כה מוכרת לנו, תפיח בו את האשליה שתופעת הגזענות התאיידה לה במחוזותינו, ובא לציון גואל. האשכנזים, ככלות הכל, הם אחינו. לנו ולהם גורל משותף. המפגע הערבי לא יבחין בין אשכנזי ובין מזרחי, וחוץ מזה אחוז נישואיי התערובת גדל בהתמדה. ועוד כהנה וכהנה מנטרות משככות כעסים ומגייסות כאחד, שאמורות לתעל את המזרחי אל מסדרונותיו הממורקים של הקתארזיס האורגזמי, המשחרר, המייתר את מלחמת “האחים”, שעלולה לשמח את אויבינו יימח שמם.
והסיפור הזה חזר, חוזר ויחזור על עצמו כבמעגל קסמים. האם המזרחים – מסורתיים, חרדים, דתיים ולא דתיים – בשלים לפרוץ את המעגליות האינסופית הזאת? דומה שסימן השאלה הגדול ירחף עוד זמן רב.