הניצחון ההסברתי העמוק של הימין

כשנתניהו נופף בועידת האו”ם במסמכי תכנון של מחנה השמדה נדמה שהוא ניסה להעביר לזירה הבינלאומית תחושה שעבדה היטב ברמה הפנים-ישראלית – עם שנמצא בסכנת קיום לא שואל יותר מדי שאלות. אחת ההצלחות ההסברתיות העמוקות והמושרשות ביותר של הימין בישראל כרוכה בעניין הזה של שילוב שתי הנחות יסוד שנתפשות כבר כעניין של השכל הישר: 1. אנחנו במלחמת קיום. 2. במלחמת קיום אמות מידה מוסריות וגישה דיאלוגית מגדילים בהכרח את הסכנה הקיומית שלנו.

שתי ההנחות הללו מובילות למסקנה: בלי כוחנות אין הישרדות.

מדובר כמובן בנוק-אאוט הסברתי לשמאל. הישרדות היא הרגש\אינסטינקט הקמאי ביותר והיא יכולה להצדיק כל דבר; כל עניין מוסרי או חוקי הוא משני לה. המצע שמאפשר קליטה של טיעונים שמאלניים לא יכול להיות המצע של ההנחות הללו, שלאורן כל טיעון שמאלני דינו בטלות.

והאתגר רק גדל, משום שבהתייחס להנחה הראשונה, לא יועילו שום הסברים ראציונליים מהסוג של: אולי מול איראן אנו חווים סכנה קיומית, אבל מול הפלסטינים מדובר אומנם בבעייה לא פשוטה של טרור, אך כזו הרחוקה מאוד מלסכן ישירות את קיומה של ישראל. במידה רבה של צדק חווים הישראלים את הטרור כבעייה קיומית – לעזאזל המדינה, למי שחשוף לטרור הקיום אכן נמצא בסכנה. גם לא ניתן לערער מוסרית על ההזדהות של ישראלים עם הסכנה שחשים אנשים בשדרות.

ההנחה השנייה, לעומת זאת, מאפשרת מרחב תימרון הסברתי גדול יותר. הדימוי הפופולארי של הכוח הטמון בטקטיקת המשוגע השכונתי כביטוח חיים במלחמת הישרדות הוא חזק. אך ניתן להערכתי להבקיע אותו. הסברה טובה צריכה להישען על אמת שטרם נחשפה דיה. ואכן, בניגוד להנחה הראשונה שיש בה מידה של צדק, ההנחה השנייה היא מופרכת למדיי. בסכסוך ארוך ומורכב התהדרות בטירוף או סתם אכזריות לא מבוקרת אינם ערובה לשרידות. נכון שברגע האמת, בקרב ספציפי, יש מקום למתקפת אמוק, אבל בסכסוך ממושך זו אסטרטגיה קלוקלת, וניסיון החיים של רובינו יכול לחבר אותנו עם התובנה הזו חיבור אינטואיטיבי.

מכר שלי, פעיל אדוק בתנועת השלום הישראלית, סיפר לי על השירות שלו בשטחים כצנחן בימי האינתיפדה הראשונה. המחלקה שלו נקלעה לסמטה בה המון פלסטיני רץ לעברם עם אבנים, מקלות ובלוקים. מפקד המחלקה הורה בתגובה להסתער לכיוון ההמון והחל לרוץ. כולם רצו אחריו. ההמון הסתובב לאחור וברח. ייתכן, אמר אותו מכר, שאם לא הייתה ההסתערות הזאת היינו יוצאים משם במצב רע מאוד. זה הראה לי מה זה רוח המפקד ואיך מתנהלת הדינמיקה של קרב. אז איך זה, שאלתי אותו, שאתה התנגדת גם למלחמת לבנון השנייה, גם למבצע עופרת יצוקה ושאתה מסרב לשרת בשטחים? זה, הוא ענה, בגלל שהדרך לנהל קרב היא לא הדרך לנהל סכסוך. בקרב לא שואלים שאלות, במאבק ממושך חייבים לעצור ולשאות שאלות קשות. אחרת המאבק יהפוך לסדרה של קרבות בהם כבר באמת מאוחר מדיי לבחון את עצמינו. ככה אנחנו מובילים את עצמינו למקום של אין ברירה.

אבל גם ההסבר הזה הוא הסבר ראציונלי. מה שדרוש הוא דימוי חזק בתרבות הפופולרית – אפילו דימוי שטחי, המקביל בפשטנותו לדימוי של המשוגע השכונתי או בעל הבית שהשתגע. דימוי זה יצטרך להציע לנו אפשרות לעוצמה שאיננה כוחנות; לתורת ניהול מאבק יעילה שאיננה כסחנות; לחשיבה אסטרטגית שאיננה פרנויה; להתקפת מחץ שאיננה בהכרח חזיתית; ולביטחון עצמי שאיננו התלהמות. דימוי כזה יכול לשאוב השראה אסתטית וערכית, למשל, מהרבה מהערכים של אמנויות לחימה עתיקות, שמעלות על נס איפוק, שקילות, ניתוב אנרגיית היריב כנגדו, ותפישות של הגנה עצמית ודבקות מוסרית.

(אביב טטרסקי, פרס את הקשר הזה בין מוסר לחימה לערכי אומנויות לחימה באופן מרתק ומפורט, לא רק כדימוי שטוח -1-,  -2-,  -3-, -4-)