זאת השיטה,טמבל (או למה גיא רולניק פיספס את שיטת השקשוקה)
לא להאמין: הגיעו ימות המשיח, וגר זאב עם כבש (בלאפה), גיא רולניק עורך העיתון דה-מארקר מלמד סנגוריה(עלאק) על “שיטת השקשוקה” של רוזנטל אל מול תגובתו של רם כספי טובע המונח “שקשוקה” (“שק” סימן רשום, רק שלא יתבע אותי), שעה שהעירו לו על בעיית ה”הון-שלטון” ב”מועדון הכלכלי של המרכז הבינתחומי“. אבל תמהרו לשמוח. “הטיעון” של רולניק מוציא את המרצע מן השק, שכן כזה הוא השוק הישראלי בעיני רולניק:
“אין בו מחסור בכסף, אין בו מחסור במשקיעים. שוק ההון הישראלי מפותח, והיקף ההשקעות הזרות מסתכם במיליארדי דולרים בכל שנה. תפקידה היחיד של הממשלה הוא לדאוג לתשתית: לחינוך, להשכלה, למהירות בעשיית עסקים – ולשבירת מונופולים, קרטלים וקבוצות ריכוז המדכאות את התחרות ואת החדשנות.”
מסתבר שהבעיה הכלכלית הארצישראלית-המצויה היחידה היא “אתית-מוסרית” (היהודים האלה לך תסמוך עליהם עם כסף). עצם העובדה שישנם קשרי הון-שלטון, הפועלים בשירות קבוצות חברתיות היסטוריות מסוימות, איננה חס וחלילה בעיה מבנית עקרונית, שעיקריה הם אידיאלוגיים. לא על כך יש להרחיב את הדיבור ולתת את הדעת, אלא על התנהלותם המוסרית של בעלי ההון ונבחרי הציבור. זאת למרות שהוא אומר את הדברים הבאים:
“מתוך 1,000 פגישות של אנשי עסקים גדולים עם שרים, פוליטיקאים ורגולטורים – 999 עוסקות בניסיון לעצור את התחרות במשק, לפגוע בצרכנים או לקבל פטורים שונים, ורק אחת עוסקת בהקמת מפעלים. את הרוב המכריע של מקומות עבודה במשק מייצרים מפעלים קטנים ובינוניים, שדווקא להם אין שום נגישות לשרים ולראשי הממשלה. דווקא הטייקונים, בעלי הקונצרנים הנהנים מהנגישות הרבה ביותר לשלטון – ממעטים להקים מפעלים ולייצר מקומות עבודה והם ממוקדים בעיקר בקנייה ובמכירה של חברות.”
כלומר – טוען כאילו רולניק ואינו באמת טוען שהרי להבנתו בבעיה אתית בלבד עסקינן – אם רק הייתה מדיניות מכוונת של השקעה בעסקים הבינוניים מייצרי מקומות העבודה, לו רק היו השקעות ארוכות טווח בחינוך ובתשתיות, שלא לומר התערבות ממסדית שיטתית במשק, אילו רק היו מגבילים במידת מה את ההון הפרטי, או בקיצור אילו רק הייתה רגולציה (“בולשביזם” כבר אמרנו?) – או אז היינו פורחים ומשגשגים. או לכל הפחות נהנים כולנו – כשותפים שוויוניים יותר – מפירות ההצלחה כאשר יש כזו, ונושאים כולנו בנטל (כרגיל) כאשר הזמנים זמני דחק.
עוד הפיסקה הזו מסתיימת, וזאת שאחריה באה. ממנה מסתבר כי העובדה שהשלטון מושחת ולכן “ברור” שהוא אינו מסוגל ולא ראוי אפילו להיות המנהל-הרגולטר, היא רק חלק מהסיפור. הבעיה הכלכלית האמיתית מסתבר הינה, בין השאר, “חוסר מקצועיות וחוסר יעילות כלכליים” משוועים – שכשלעצמם מהווים פשע מוסרי. חוסר המקצועיות וחוסר היעילות האלה סותרים את טובת הכלל ומשרתים אינטרסים של מעטים, על פי רולניק, שאינו שוכח לרגע מי הרעים ומי הטובים:
“בתוך השקשוקה הישראלית מתערבבים יחדיו הפוליטיקאים, אנשי העסקים, בעלי החברות, האנשים המנהלים את כספם של אנשים אחרים, העיתונאים, הלוביסטים ועורכי דינם. רובם נגועים בניגודי אינטרסים, לא מקפידים על עצמאות ועל אי תלות, יד רוחצת יד וחבר דואג לחבר. החשבון מוגש לאלה שאינם משתתפים בתבשיל: האנשים חסרי הפנים, משלמי המסים, הצרכנים, הבלתי מחוברים והבלתי מיוצגים.”
מה שנדרש הוא ההיפך הגמור אם כן, יותר חוסר תלות, יותר עצמאות, יותר דאגה לבלתי מיוצגים, לצרכנים, למשלמי המיסים!! זה מריח כמו…כמו…. עיקרון הפרדת רשויות, כמו “נאורות”… כמו “דמוקרטיה”… כמו ציטוט חפוז של מספר מושגי יסוד מלקסיקון “הרגעת המצפון הבורגני” בהוצאת שוקן (הנמצא ברשימת רבי המכר זה השבוע העשירי ברציפות)
“ואנחנו אומרים: השקעות ציוניות? ממתי יכולים מנהלי קרן השקעות ציבורית להפר את אמון המשקיעים שלהם ולהפעיל שיקולים “ציוניים”? הרי הם אמורים לייצר למשקיעיםIRR (שיעור תשואה פנימי, שבאמצעותו מודדות קרנות את ביצועיהן) … בעשור האחרון הושקעו בישראל עשרות מיליארדי שקלים מקרנות זרות ומקומיות, שמנהליהן מעולם לא נפגשו עם שר; השקעות משיקולים עסקיים ולא משיקולים ציוניים…”
הנה נמצא הפתרון לבעיית ההון-שלטון! ברי ונהיר לכל בר דעת כי השוק הפרטי הקשוב לרחשי לבם של שותפיו העסקיים החשובים ביותר – הלוא הם אותם “אזרחים-משקיעים” שלהם פנים וייצוגים רבים כמספר הדולרים אשר על רצפת הכספת בבנקי ההשקעות שקרסו באמריקה – ישכיל לעשות בהונו זה שלו רק דברים טובים ומועילים לרווחתם. ההון קיים הרי רק למען אותם “לא מיוצגים, משלמי מיסים, וצרכנים” שאליהם הוא זורם באופן כה פרופסיונאלי ונטול פניות, ניגר כפי שהוא ניגר. הוא אמנם עושה כן גם לטובתו האינטרסנטית-מקצועית כמובן, וללא כל ניסיון לכחד זאת, אך כיאה וכיאות, כדת וכדין. כלומר ללא אותה “אינטרסנטיות רעה” הנוגעת בפוליטי ובאידיאולוגי והנגועה על ידם.
כך, הצנע לכת מקצועני וקשוח שכזה – או בשמו האחר “ניהול פרטי” – הוא בפירוש ההיפך הגמור מאותה שחיתות פוליטית לבנטינית מטונפת בלתי מוסרית בעליל, וגרוע מכך בלתי מקצועית (אפילו רצף המילים הלוקאליות הללו נשמע ממש דיסקסטינג ולא אקספרט בשום דבר, זה כמו לקרוא לעיתון כלכלי בשם עברי..פיחס…סליחה, יאק).
וברקע מהדהדת-נשאלת שאלת התם של כספי (כן כן דווקא שלו, בדיוק שלו). כיצד זה לא נמאסה כבר הסיסמא החבוטה “הון-שלטון”, שהיא המובן מאליו שבמובן מאליו גם בלי סרטו של רוזנטל, ואפילו בלי אי-אילו מחקרי עומק אמפיריים רציניים (שכולם כרובם ורובם ככולם מצביעים על אותו הדבר: הון ושלטון הולכים יחדיו, ובימינו אנו במיוחד שכן נועדו גם נועדו עד שייצא עשן לבן מארובות בתי הזיקוק: לאוויר שלום, אלו רק אדי מים…).
כיצד קורה ש”ביקורת חריפה” כמו זו של רולניק היא כה חסרת שיניים ונמצאת מסתירה את הבעיה יותר משהיא מגלה אותה (רמז: היא חלק מאותה שיטה)? שכן “השיטה” איננה בעיה אתית ולא בעיה מוסרית ואף לא “מקצועית-ניהולית” כלל ועיקר: זו השיטה ולכן יקרא שמה ברוזנטלית צחה “שיטת השקשוקה”. לא סתם “מוסר השקשוקה”, לא סתם “שחיתות השקשוקה”, אף לא “טיפשות השקשוקה” או “רשלנות השקשוקה”. זהו הקפיטליזם משולח כל הרסן, טמבל! (כל כך הרבה יותר מתאים לתרגם ככה “stupid” לעברית. הלא כן? אחזה אותי שאר-רוח לשונית עברית גאה ואני מציע לעברת לאלתר את שמות העיתונים הכלכליים הבאים: גלובס יהיה “כלכל-עולמי”, דה-מארקר “סמן-כל”, אני משוכנע שהדבר יתרום לשינוי מהותי בנגישותם והרלוונטיות שלהם לציבור הרחב).
והרי זה בדיוק מה שלא השכילו להבין לא ה”עופרים”, לא כספי השקשוקאי הלשונאי, ובטח ובטח שלא רולניק הדה-מרקריסט (תואר אצולה שקיבל מאת פטרונו פון-שוקן). זו איננה טרוניה כלפי התנהלות מוסרית של פרסונה כזו או אחרת, אלא פרסוניפיקציה לשם המחזתה והנכחתה של בעיה סטרוקטוראלית (להלן חרצופי האנימציה של “בעלי ההון הרעים” אצל רוזנטל הנעים להם כפיונים על גבי לוח המונופול). בעיה עמוקה ומהותית הבאה לידי ביטוי בפוליטיקה ובאידיאולוגיה המשרתת אותה, שיש להן היסטוריה עולמית ומקומית ענפה (ולא, לא התבלבלתי. האידיאולוגיה היא בשירות הפוליטיקה ולא להיפך).
בעיה כרונית החורגת הרבה מעבר לכל ניסיון עיתונאי מרדד ומשטח לצלול לתוכה כמו זה של רולניק מלא הסב-טקסט, ניסיון ההפוך לחלוטין מכל עיסוק ביקורתי אמיתי ואשר מעיד על הכותב יותר מאשר על מושא ביקורתו. זהו ניסיון אשר מוכרח להסגיר את תפיסת העולם המובנית ב”אישיות” הרולניקית ובדיספוזיציה הביקורתית האתית-מקצועית, שהיא מאמצת לעצמה והעושה כן מתוך שכנוע עמוק שאכן יש לה כזו.
כיצד בכלל נבדיל בין טקסט כמו של רולניק לטקסט כמו של רוזנטל היוצאים שניהם נגד הקשר שבין ההון לשלטון? הטקטס הראשון, של רולניק, הוא דוגמא מדהימה ומאלפת לקואופטציה של הקפיטליזם המאוחר: כל דבר – אפילו תכנים של ביקורת אמיתית שאפשר להסכים עמם ועם חלק ממהלכיהם והנחותיהם – נשאב לתוכו מתוך שיתוף פעולה אקטיבי, שהוא בעצם פסיבי, מצד מדוכאיו-נמעניו-צרכניו.
אדרבא, הבה נניח אפס ציניות מצדו של רולניק עצמו, נגיד שזו אכן ביקורת של ממש, הדבר רק יחזק את קיומו של הדפוס ה”מספח” הזה שניכר בכל עיתוני המדינה ובכל עורכיהם שעיקרו זליגת התכנים ה”רגילים” אל עבר מדורי הכלכלה המטשטשים כל שיח החורג מזה שלהם: השיח הניאו-ליברלי. כאילו שהשמעת ביקורת היא כשלעצמה מהווה חזות הכל. כאילו שהיא שווה את הנייר עליו היא כתובה, בלא שיש לה אכסניה ראויה והקשר ציבורי ותקשורתי ראוי. האם יאיים מישהו על רולניק בתביעת ענק שמולה אין לו ולעיתונו כל סיכוי לעמוד? האם מישהו מאותם פוליטיקאים או אותם עשירים חסרי שם, הנפגשים במחשכים כדי “למנוע כל תחרות חופשית” כדבריו, ייצאו נגדו כפי שהם יצאו נגד פרסום סרטו של רוזנטל?
הטקסט השני, זה של רוזנטל, חייב אפוא להשתמש בכלים דומים אם ברצונו להופיע בתוך שדה, שאחיזתו בו היא זניחה עד אפסית מבחינת האימפקט שלו עליו. גם הוא חייב לתקוף את השיטה. לשם כך עליו להיות “סנסציוני”, “נגיש לכל” (כדברי רוזנטל עצמו), “אישי”, “מניפולטיבי”, משחק את המשחק המכור דרך אמצעי התקשורת ומעלה קורבן למולך הרייטינג תוך שימוש במטאפורה של “דון קישוט” הנאבק בתחנות רוח ולא יכול להן. זהו סיפורו של הפרט היוצא נגד המערכת. צדקתו לעומת רשעות הממסד יוצאת אמנם לאור, אך בכך מתאפשר לכל ההדיוטות קוראי הסיפור למרק את מצפונם, ובעצם לאשר ולהנציח את הדיכוי באפס מעשם שבא מתוך הזדהותם המלאה עם אפסותו של הגיבור: הם הוא, צופים חסרי אונים.
ובכל זאת מצליח רוזנטל לתקוף את השיטה, לפגוע בה על ידי כך שהוא וסרטו, כסיפור וכנרטיב, מראה ומנכיח את הקונטקסט הרחב שהוא-הוא העיקר. סיפור המסגרת (גם זה שבתוך הסרט עצמו, וגם מה שקרה אחר כך לסרט במציאות) הופך בעצם להיות ה”טקסט”: יש שיטה והיא נוגעת לכל דבר ולכל מי שזז.
אלה אינם רק עשירים לא מוסריים ופוליטיקאים מושחתים ש”פשוט לא יודעים כלכלה” ושאנו – לו רק יכולנו – היינו “מפטרים את כולם”. דרך סיפור הנוגע לאנשים מסוימים עם היסטוריה מסוימת והתנהלות מסוימת, נחשפת האמת המבנית, נחשפים מבני הכוח הפעילים בחיינו ממש. לכן דווקא הטיעונים ה”קרים” ה”מקצועיים” וה”לא אישיים” של רולניק, שלכאורה פונים נגד אותה שיטה ומבני הכוח שלה, מתעלמים ממנה במקרה הטוב, ומשרתים אותה ממש במקרה הרע. כתבת ה’תמיכה’ שלו ברוזנטל מהווה המשך ישיר של החבאת ‘סיפור המסגרת’ שאותו יש לשוב ולחשוף דווקא בנקודה הקריטית שבה יש ניסיון לטשטש אותו בתחכום רב על ידי אימוץ הביקורת שהוטחה כנגדו. הטקסט של רוזנטל הוא אחר. הוא אומר שאפשר להתקומם ולא רק להסכין. מוכרחים להתקומם, למרות שאני באופן אישי סנשו פנצ’ו די פסימי.


