בית הדין הארצי לעבודה החליט, לעת עתה, לא לשחק את התפקיד שיועד לו על ידי האוצר, ולא להוציא צווי מניעה למורים. על פי מה שאני למדתי בית הדין לעבודה אינו אמור להתערב בסכסוכים הקרויים כלכליים (סכסוך על קביעת תנאיו של הסכם קיבוצי חדש) אלא רק במשפטיים שנוגעים לפרשנות של הסכם קיים. בשנים האחרונות לקח על עצמו בית הדין תפקיד, שאיני בטוח שהוא התפקיד שלו, לתווך ולגשר בין הצדדים הניצים. זה נראה יפה אבל בעייתי. וזאת למה?
כיון שבכך הפך בית הדין לכלי אסטרטגי במאבק של המדינה, שהיא כידוע האוצר ושבעת הגמדים, בהתארגנות עובדים ובקיומם של הסכמים קיבוציים. אם נתבונן מקרוב במאבק של המורים לא נתקשה למצוא את השיטה. קודם כל אין חותמים על הסכמים קיבוצים חדשים. משנת 2001 אין הסכם חדש. נכון שכאשר אין הסכם, הכללים הנוגעים לעובדים המצויים בו ממשיכים להתקיים, אבל ליבם של יחסי עבודה קיבוציים הוא חתימה על הסכמים בזמנים קצובים, נאמר כל שנתיים.
לאי חידושם של הסכמים קיבוציים מספר השלכות, למשל, שחיקת שכר (כך גם המצב עם המרצים), ככל שעובר זמן רב יותר בין הסכמים השחיקה גדולה יותר ואז נדרשת תוספת שכר גדולה יותר. כמו בעליסה בארץ הפלאות, בנושאי שכר אם לא רצים מהר קדימה נשארים מאחור. כאן מתעוררים באוצר וטוענים שאין שחיקה או שתוספת השכר הנדרשת היא גבוהה מידי ותמוטט את המשק. אם יש דרישה לשינוי מהותי יותר בתנאי העבודה, ולא רק, הבעיה הופכת אף גדולה יותר. מה שחשוב יותר, לטעמי, הוא שהסכמים קיבוציים הם התוצר החשוב ביותר של פעילותם של ארגוני עובדים, כאשר אין הסכמים, או שיש הסכמים שלא חודשו, ארגון העובדים מתייתר. כי למה לנו ארגוני עובדים אם הם אינם מקיימים יחסי עבודה קיבוציים?
זאת בעצם המטרה הגדולה להפוך את ארגוני העובדים למיותרים, המרצים למשל מדברים רק על שחיקת השכר ומציעים שיקבע מנגנון שיפצה עליה בלי להבין שמנגנון כזה, אם יתקבל, בלי דרישה נוספת להסכמים קיבוציים שיכללו נושאים רבים אחרים תהפוך את הארגון לחסר משמעות ותוביל לביטולם של יחסי עבודה קיבוציים.
לא רק שאין הסכמים קיבוציים, אין גם משא ומתן. יושבים באוצר גאוני הדור המקבלים גיבוי מגאונים אחרים סביב שולחן הממשלה, שמחליטים מה צריך להיות, בלי קשר למה חושבים, במקרה זה, המורים. אז הייתה ועדת דברת, ועכשיו יש תוכנית רפורמה מגובשת שאין צורך לדון בה אלא קצת בפרטיה. תרצו תאכלו לא תרצו לא תאכלו, כך שגם כאשר יש מו”מ הוא ממש אינו כזה, אלא ניסיון לכפות על ארגון העובדים הסכם קבוע מראש. מה ששוב מראה שאין צורך בהסכמים ובטח שלו בארגוני עובדים, רק בכאלה שאוהבים לקבל תכתיבים מלמעלה, אלא רק במקבלי החלטות השולטים בנו ללא מיצרים. מה על דמוקרטיה, על שיתוף עובדים בקביעת המערכת בה הם עובדים, הרי ברור שגם למורים יש הבנה מסוימת על המערכת בה הם עובדים, ויותר מכך אני בטוח שיש להם הצעות טובות לשיפורה.
אם כך לשביתת המורים חשיבות לא רק בנוגע למערכת החינוך אלא גם ליחסי עבודה קיבוציים בכלל. ארגון המורים מבין זאת לעומת רבים אחרים שדנים רק בפרטים: “בארגון המורים העל יסודיים אמרו: “משרד האוצר לא רצה לנהל משא ומתן אלא לשבור בכוח ארגון עובדים. בית המשפט העביר מסר חד-משמעי לאוצר שבריונות אינה הדרך. אם יתקיים משא ומתן רציני ניתן לסיים את המשבר תוך מספר שעות“. כדאי שבית הדין לא יוציא את הערמונים מן האש עבור האוצר שלדידו יחסי עבודה קיבוציים הם מכשלה בפני הקדמה שבה יש קובעים ויש שפוטים שרק צריכים לעבוד, לשתוק ולקבל עליהם את הדין.
כמובן שצריך לשאול שאלה בסיסית נוספת והיא למה מי שמנהל את הכאילו משא ומתן הזה נמצא באוצר ולא במשרד החינוך? אבל על זה בפעם אחרת.