"זה כנס רציני ואת מבזה את עצמך"

עכשיו אני יכולה לספר בגוף ראשון את מה שהתרחש אתמול.

לפני שאספר, אני מרשה לעצמי להאמין שמי שמכיר אותי יודע שאני אדם שקשה מאוד להוציא משלוותו. גם כאשר אני עושה מעשה שאינו תואם את הזרם או מביעה עמדה שאינה מקובלת על הצד השני, אני משתדלת לנמק בנועם וברוגע, אף פעם לא ממקום כועס. זה בא מתוך אמונה אמיתית שרק כך האחר יקשיב לי. עבורי זו הדרך הנכונה להוביל שינוי.

אתמול נכנסתי להרצאה שהתקיימה באוניברסיטה שלי, האוניברסיטה העברית בירושלים, במסגרת “הקונגרס העולמי ה-17 למדעי היהדות”. מה שבטוח, מה שהיה שם לא מייצג את היהדות שלי. פורסם שמתקיימת שם הרצאה מפי ד”ר דב לויטן, תחת הכותרת: “משמועה לפסיכוזה – ארבעה שלבים בפרשת ׳ילדי תימן׳”. לאחר דיונים לגבי שם ההרצאה, הוא שונה – אולם לצערי, התוכן לא שונה ולו במעט.

הלכתי להרצאה. ישבתי מאחור, הקשבתי בקשב רב לנאמר. החזקתי את עצמי כל כך חזק, להיות בעלת “נחת רוח” כמו שלמדתי בבית, אותו בית שלויטן כינה את מה שדובר בו כבר שנים כ”שמועה, מיתוס, נרטיב ופסיכוזה”. חיכיתי לסוף דבריו של ד”ר לויטן הצבעתי בנימוס לצורך שאילת שאלה. נאמר לי שרק לאחר ארבע(!) ההרצאות, כלומר אחרי כמה שעות, תינתן רשות הדיבור. אקדמיה. ניסיתי למחות ללא הועיל. חיכיתי. לאחר שתי השיחות הראשונות המנחה אפשרה לי לשאול שאלה. שאלתי אותו, כיצד הוא יכול להתעלם במחקר כזה מעדויות של אלפי אמהות ואבות? ולא רק להתעלם, אלא לכנות את העדויות הללו “פסיכוזות”?

אחרי שאלתי ניתנה הרשות לניסים עוג’ר, משפטן ששאל שאלות נוקבות גם הוא. לאחר תשובה (מתחמקת מאוד) לניסים, הוחלט להמשיך לשיחה הבאה ללא מענה לשאלתי. מחיתי, בסך הכל ביקשתי תשובה. אציין שחלק מיושבי הכנס אף ניסו לסייע, ואמרו כי הם מוכנים לקחת גם דקות מההפסקה לשם כך. נאמר לי שהשאלה לא מתאימה לשיח אקדמי. אמרו לי ש”אנחנו לא בשוק, זה כנס רציני ואת מבזה את עצמך”. איימו שאם לא אחדל, יקראו לאבטחה תכף ומיד.

הלכתי להרצאה כי קיוויתי שכל אדם בעולם שואף לאמת. קיוויתי לרגע אחד, שאולי הוא יתבייש לומר את הדברים כאשר יגלה שהמשפחות יושבות בקהל. קיוויתי, שלפחות הוא יסביר לי למה אלפי עדויות חשובות בעיניו כקליפת השום. גיליתי כי לא כל אדם פועל ממקום כן ואמיתי. גיליתי שלאקדמיה פנים רבות. שלא כל אחד חותר לאמת באופן מוחלט. גיליתי שלא כל האנשים כמהים להפצת טוב בעולם ולתיקונו.

לשמחתי, זכיתי לגלות גם כמה אהבה יש בעולם. מרגע שחברות וחברים ומשפחתי היקרה שמעו על מה שקרה, התברר לי כמה א.נשים רוצים ורוצות לתקן, להציף ולהפיץ אהבה. גיליתי שאנשים קטנים אף פעם לא יכולים להסתיר את כל הא.נשים הגדולים.

צליל כהן היא סטודנטית באוניברסיטה העברית בירושלים, פעילה בתא “לבי במזרח”

למאמרים נוספים בנושא פרשת חטיפת ילדי תימן