חוק יסוד האפרטהייד
מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה, עוסק בעיקר באתיקה, פילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של ספורט
על שולחן הכנסת הונחה הצעת חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. סעיפיו השייכים לסוגה “אצבע משולשת בפרצופם של האזרחים הפלסטינים” זכו לתגובות חריפות. אבל הסעיפים הללו הם הסחת דעת. סביר שבמהלך החקיקה חלקם יוצא מההצעה, ואולי אפילו יעוגן מעמד השפה הערבית. אזי ניוותר עם העיקר – סעיף 1, לפיו מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי בלבד.
יוזם החוק, ראש השב”כ לשעבר ח”כ דיכטר, הסביר: “בעזרת החוק נוכל לקבע את מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי […] הגדרת מדינת הלאום תאפשר לנו כמדינה להתמודד מול שאיפתם של קיצוניים משני צדי המפה הפוליטית למסד פה, בארצנו, מדינה דו-לאומית” (“הארץ”, 5.8, דגש שלי). התוצאות של מיסוד מדינה דו-לאומית ידועות: או מיסוד של משטר מפלה ולא-דמוקרטי המועד לחרם בינלאומי, או מיסוד דמוקרטיה דו-לאומית.
שתי האפשרויות אינן חדשות, אז מדוע עלתה היוזמה כעת? נראה שככל שמתגבשת ההכרה שהסטטוס-קוו קבוע ושלא תקום מדינה פלסטינית, האפשרויות שנחשבו להזויות הופכות לממשיות והמערכת מגיבה בהתאם. למעשה, השב”כ הגיב פומבית לרעיון הדמוקרטיזציה כבר ב-2007, כאשר במכתב שנשלח לעורך בטאון תנועת בל”ד נכתב ש”השב”כ יסכל פעילות גורמים המעוניינים לפגוע באופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל, גם אם פעולתם חוקית” (הארץ, 16.3.07).
הסעיף בעייתי מאוד. ראשית, הוא מאפשר לשב”כ להתנכל ואולי אף להוציא מחוץ לחוק פעילות פוליטית, ובפרט פעולות למען איזרוחם של תושבי השטחים. שנית, הוא מפלה ומשפיל את אזרחי ישראל הפלסטינים. אולם מה באשר לנימוקים שכנגד? האם קיבוע מדינת הלאום של העם היהודי אינו תכלית ראויה שגוברת על הבעיות? למצער, האם העמדה הגורסת זאת אינה לגיטימית? הרי לכאורה, לפנינו מיינסטרים ציוני קלאסי: היהודים הם לאום הזכאי להגדרה עצמית במדינתו. אולי החקיקה מפוקפקת מבחינה חוקתית, אבל לא מדובר בסוף העולם. לאומיים בעד, קוסמופוליטיים נגד. נכון? לא נכון.
באילו נסיבות מדינת לאום בכלל לגיטימית? התשובה המקובלת פונה לדמוקרטיה: הרוב רשאי לטפח את זהותו ותרבותו. כלומר, מדינת לאום מניחה רוב לאומי מוצק. אבל בשטח שבשליטת ישראל, כולל הגדה והמובלעת ברצועה, חיים כ-6 מיליון יהודים וכ-5 מיליון פלסטינים. זו לא מדינת לאום, אלא מדינה דו-לאומית. היא רק לא דמוקרטית. דמיינו שהמשטר השורר בשטחים קבוע: אוכלוסייה גדולה תחת שלטון צבאי בלי זכויות אזרח, שתי מערכות חוקים לאוכלוסיות השונות, קיפוח בחלוקת משאבים, והפרות מתמשכות של זכויות אדם. מי שמחויב לדמוקרטיה או לזכויות אדם חייב לקבל שאם הכיבוש קבוע, אזי החוק ממסד אפרטהייד והוא פסול.

אבל מדוע לקבל שהמצב קבוע? ראשית, נראה שאמנם זהו המצב, וישראל אף מתאמצת לקבע את הסטטוס קוו. שנית, אסור להניח שהכיבוש זמני רק כי זה נוח, ועל-בסיס ההנחה לחוקק אפליה. שלישית, החוק עצמו מקבע את הסטטוס קוו. הרי מדוע שישראל תזנח את הכיבוש לטובת הקמת מדינה פלסטינית? אם נוציא מכלל חשבון תקדים היסטורי בו בעלי פריבילגיות-היתר נתקפים בנדיבות ומוותרים על הפריבילגיות מרצונם, אזי נותרו שתי אפשרויות ריאליות: לחץ חיצוני, והפחד מפני מדינה דו-לאומית. לחץ חיצוני אינו מענייננו כאן. נותר האיום במדינה דו-לאומית.
אבל הנה – צפירת הרגעה: לפלסטינים לא תהיה לעולם זכות בחירה, כי אז לא יהיה רוב יהודי ואז המדינה לא תהיה מדינת הלאום היהודי בלבד וזה נוגד את חוק היסוד. התרחיש של צעדות רבבות פלסטינים ומשת”פים יהודים תחת הסיסמה “אדם אחד = קול אחד” לא יכול להתממש, כי יהיה לא חוקתי אפילו לארגן את זה. אז אין ממה לדאוג ואין סיבה לצאת מהשטחים. החוק מייסד את מדינת האפרטהייד.
הכותב הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה


