טווסים לבנים ברחובות גונדר

בשנים האחרונות מתבצעות כידוע עליות מסודרות מאתיופיה לישראל, הן מגונדר והן מאדיס אבבה. ראשית, חידוד קטן לגבי שתי הקהילות היהודיות בערים הללו: בגונדר נמצאת הקהילה הגדולה והמוכרת יותר, ממנה עלו אלפי יהודים לפי קריטריונים ולפי חוקי מדינת ישראל. יש במקום מתחם גדול ובו בית כנסת, מקווה וכמה חדרים המשמשים ללימוד, והוא מכונה מרכז קהילתי או צ׳ולט-בית (בית כנסת) – ובכל מקרה, ממש לא הצירוף המבחיל ״מחנה גונדר״, שם שהאוכלוסייה המקומית לא משתמשת בו.

לעומת זאת הקהילה באדיס אבבה עצמאית מאוד, וכמעט שלא ביקרו בה שליחים או מתנדבים בעשור האחרון. מנהיגים אותה צעירים וצעירות וכן מבוגרים, ללא שום מגע ישיר עם גורמים ממשלתיים ישראליים. במתחם באדיס יש בית כנסת וכיתות לימוד וכל הלימודים הפורמאליים והבלתי פורמאליים מתבצעים ומעוברים על ידי החבר׳ה הצעירים, ביניהם סטודנטים וגם כאלו שעוסקים במקצועות חופשיים. זוהי קהילה הקיימת ומתנהלת בצורה מעוררת השראה.

במשך השנים הגיעו לגונדר מאות מתנדבים ושליחים – בהם אני. עוד לפני השחרור, ממש כמו כל חייל חשבתי על הטיול שאחרי השירות הצבאי. היה לי ברור שהיעד הוא אתיופיה, ושתוך כדי הטיול אשלב התנדבות. ממש במקרה נודע לי כי הסוכנות היהודית מגייסת שליחים לגונדר, ומיד הצטרפתי לשלב המיונים ונסעתי. מאז, אתיופיה שבתה אותי ונושא העלייה חשוב לי.

*  *  *

בסוף שנת 2011, הסוכנות היהודית החלה אט-אט לקחת אחריות על כל הקשור לעליית יהודי אתיופיה המרוכזים בגונדר, במקום הארגון האמריקאי נאקוג’ (שעד אז היה אחראי על הקהילות יחד עם ארגונים אמריקאיים אחרים). כידוע, הסוכנות לא ממש רצתה בכך ואלמלא אינטרסים כלכליים ולחצים פוליטיים היא לא הייתה עושה זאת; כחלק מהתהליך, שלחה הסוכנות משלחות של מתנדבים לצד גורמים ממשלתיים רשמיים שינהלו את העלייה ואת צרכי המועמדים. כך, בעצם, הפכה גונדר למעין ״מושבה קולוניאלית ישראלית״. על חלק מאוד גדול מהעובדים ומהמתנדבים, שבין השאר מלמדים עברית ומעבירים פעילויות נוספות, נהוג לומר שהם ״מלח הארץ״: חבר׳ה צעירים אשר הקריבו מזמנם והלכו לארץ לא להם בשביל לתת מעצמם. אני, לצערי הרב, לא לגמרי התרשמתי כך.

ייתכן שהרעיון הראשוני של ההתנדבות אכן מגיע ממקום מאוד נקי וטהור, אך בפועל, לאחר התאקלמות של כשבועיים בגונדר, ניתן להבחין בשינוי בהתנהגותם של המתנדבים: למשל, פתאום כל אחד מהם לוקח בעלות על קבוצות נערים, וכיאה לתחושת ה״מלך״ שספגו בזמן כל כך קצר הם מתחילים להמליך מלכים משל עצמם, לחדור ולפלוש לתוך חייהן הפרטיים של משפחות במקום ולתת מתנות. לתת – רק כי זה עושה להם טוב בכמה תאים באגו. הנתינה אינה חיונית או נכונה, והיא בוודאי לא משפרת או באמת תורמת. להפך, היא משאירה את המקבלים עם תחושה של ״חוב״ ויוצרת אינטראקציה של קירבה במסגרתה המקבל לא יכול להחליט או לומר “די, את זה אני לא צריך”, או פשוט “לא רוצה”.

למתנדבים זה נוח. בעבורם החוויה רק מתעצמת והחדירה הגסה לתוך התא המשפחתי מוסיפה לרזומה שיצברו במהלך החודשים, בהם יעברו את חווייתם האישית והכה ״אותנטית״ באתיופיה האפריקאית. מדי יום ביומו מתנדבים ומבקרים רבים פשוט כופים ביקורים בבתיהם של הצעירים, קובעים מפגשים אישיים בימים לא נוחים (אבל למי אכפת, העיקר שהוא ילמד אותי אמהרית וגם אוכל להסתובב בפיאסה בביטחון) לצד קפיצה והתעלקות בחיבוקים ומלמולי אהבה (אני בספק אם משפחותיהם וחבריהם של המתנדבים גם זוכים לכזאת אהבה, או רק ילדי גונדר).

כך, הרצון הגדול לעשייה משמעותית נדחק לטובת סיפוקים אישיים. המתנדבים מתהלכים כמו טווסים ברחובות גונדר, היד לא נחה מלנופף לשלום לכל העובר ברחוב. שמותינו נקראים ללא הפסקה, אותנו כולם מכירים בגונדר, הפכנו לסוג של סלב ואנחנו בשלנו – מנערים את נוצותינו כדי להפיץ את אותה אהבת רחוב שאנחנו כה מחבבים, שלא לומר, זקוקים לה. כל מתנדב ומתנדבת עושים מה שחפץ לבם – ללא התייחסות לכללי המקום או לאופי התרבותי של הקהילה. יחסי התלות שנוצרים משרתים אמנם את שני הצדדים, אך מי שנפגעת היא רק הקהילה. לא היה אדם אחד שהגיע וסיפר לנערים הללו את האמת לגביהם: עתידם בארץ, הגזענות, הסללתם למוסדות דתיים,שליטת מרכזי הקליטה בחיי משפחתם ועוד.

כיום, לפחות רשמית, הסוכנות לא נוכחת בגונדר ולא פועלת במגע ישיר עם הקהילה היהודית. אך זה לא מונע ממנה לגייס מיליונים על גבה של הקהילה ולהשתמש בהם לצורכי תעמולה; לא רחוק מהקהילה היהודית שוכן לו בניין גבוה ומפואר ולצדו בניין זהה נוסף. צמד המבנים הללו משמש מגורים למתנדבי ״פרויקט תן״ של הסוכנות היהודית ולמנהליהם. פרויקט זה עובד בעיר גונדר עם נערי רחוב לא-יהודים, לצד ארגון מקומי שטיפל באותם נערי הרחוב עוד לפני הגעתם של מתנדבי ״תן״. נשאלת השאלה: למה לעזאזל צריך את ״תן״ שם? בנוסף, ״תן״ עבדו במנזר בשם ״מאמא תרזה״ לילדים יתומים, חולים וכו׳ – מקום שהיה פעיל לפני ואחרי מתנדבי הסוכנות. שוב נשאלת אותה שאלה: אם ארגוני הסיוע כבר היו קיימים ברמה המקומית, למה ״תן״ נכנסו לסיפור?

וישנה הברקה נוספת מבית היוצר של ״תן״, כזאת שברמה האישית הכעיסה אותי מאוד. להברקה קוראים ״פרויקט חקלאות״, המתקיים באחד הכפרים הקרובים לגונדר. על הנייר הכל יפה ואפילו מעודד, אך חדי העין יבחינו כי מדובר בפרויקט לפרוטוקול בלבד – איפה יש עוד דברים כאלה? מתנדבים שאין להם שום רקע או ידע בחקלאות מגיעים להסביר לאותם כפריים על חקלאות?? שיא ההתנשאות! ועל זה נאמר ״ויקום הגזר ויכה את הגנן״. לא ארחיב על כך, אבל אומר שפרויקט החקלאות נכשל כישלון חרוץ ואף גרם לקשיים רבים באותו הכפר בו הועבר.

מעבר להיותו של פרויקט ״תן״ מיותר, ישנו אבסורד גדול עוד יותר: הדבר היחיד שהיה מצדיק את הפרויקט בגונדר הוא עבודה עם הקהילה היהודית, אך הסוכנות היהודית אוסרת על משתתפיו להיות בכל מגע עם הקהילה. פשוט אסור. אז למה, בהיעדר כל סיבה אידיאולוגית, הם בכל זאת שם? אחת הסיבות היא העובדה שהסוכנות היהודית היא גוף ״מזדקן״ הנמצא בתהליכי גסיסה, ועל כן ממציא את  עצמו מחדש בהסוואת ״פעילויות חברתיות״ בעולם (ששש… לא להגיד לאף אחד שיש מאות מנהלים ואלפי עובדים שזקוקים לשכר עתק ומפעילים לחצים כבדים כדי שהסוכנות תמשיך לפעול וכך יש עבודה, ואם יש עבודה יש כסף!). פתאום מהות הסוכנות לא עומדת לנגד עיניהם. להביא עולים לארץ ישראל? כשמדובר במיליונים, גם הטובים ביותר ישנו את מהותם. לסיכום, פרויקט ״תן״ נוצר רק כדי למכור חוויה למתנדב, קולוניה מודרנית.

*  *  *

בניגוד לפעילות היתר של מתנדבים עם הקהילה היהודית והכללית באתיופיה, אפשר לשים לב להיעדרות כמעט מוחלטת בעשייה למען העולים אשר מגיעים ארצה או למען משפחות מסורבי העלייה בישראל. פתאום החדווה לעשייה בשביל יהודי אתיופיה נעלמת, והאהבה שהציפה את הנוער בגונדר נעדרת ממרכזי הקליטה/שליטה. פתאום הם לבד מתמודדים עם כאוס הקליטה, נזרקים לאותם מלתעות שכל כך לא אהבנו ושאנו יודעים כי עבודתם לא ראויה.

עיניהם המבריקות שהביאו איתם מגונדר מתחילות להתמלא באבק ובעשן בהגיעם ארצה. הילדים האלה צריכים אותנו פה בארץ! כן, העבודה ההתנדבותית איתם בארץ לא מלהיבה כמו בגונדר ששם אנחנו נראים כמו ״מלאכים״; אך העבודה החשובה היא פה בארץ.

חשוב רק לומר שיש קומץ שעשה עבודה מעולה ואמיתית! מצטער אם יש כאלו שייפגעו בצורה כזו או אחרת, אך זאת לא כוונתי. נכתבו פה דברים שאני יודע שלא תהיה הסכמה לגביהם, אבל הם אמיתיים. כבני אדם, כנראה יהיה קשה לכל אותם מתנדבים להודות בכך.