יצאנו מעזה - השקר הגדול מכולם

בכל עימות או פעולת עונשין נגד רצועת עזה ותושביה, שבה ועלה הטענה ש”יצאנו מעזה”. כך למשל, התעמולה שמבקשת להלבין את מדיניות הירי כוללת גם את הטענה שלא מדובר במפגינים אלא באוכלוסייה “זרה” שמבקשת לפלוש אל מעבר לגבול.

התגובה המקובלת משמאל היא העמדת הדברים על דיוקם – ישראל לא יצאה מהרצועה אלא מטילה עליה מצור ושולטת בהיבטים רבים בחיי התושבים. יש המרחיבים לפרט את המצוקה הנוראה – ההריסות של צוק איתן, המחסור הקשה בחשמל, מים, תרופות, ועוד. והפתרון – האלטרנטיבה המוצעת משמאל כביכול למדיניות הממשלה – היא הקלות במצור וסיוע כלכלי. להרפות מעט או יותר את היד הקשה. המהדרין גם מוסיפים שראוי היה שחמאס ישקיע בעיר-מדינה ברצועה, במקום להתעסק בישראל.

בכל האמור לישראל והמצור לפחות, התשובה בוודאי נכוחה, ואין ספק שהצעדים המוצעים חיוניים. אולם מה שהופך להנחה משותפת בוויכוח על עזה, הוא קבלת מדיניות ההפרד ומשול בין הרצועה לבין הגדה: כאילו יש מובן בו ישראל יכולה “לצאת מעזה”, והוויכוח הוא בין מי שטוענים שהכיבוש “שם” הסתיים ונמשך רק בגדה, לבין מי שטוענים שעוד לא ממש סיימנו אותו ונדרשים צעדים נוספים, ושאם רק נעשה כן וחמאס יתעסק בענייני הרצועה – יהיה בסדר.

כדאי לחזור להתחלה. לעתים קרובות אנשים מתייחסים להתנתקות מהרצועה שהיתה חד-צדדית ותגמלה את חמאס במקום את הרשות כאל שגיאה – סוג של מחדל פרטאצ’י שכזה. ולא היא. זה לא באג, זה לגמרי פיצ’ר. למעשה, זו הייתה מטרת התרגיל. יועצו הבכיר של שרון ומיוזמי תוכנית ההתנתקות, דב וייסגלס, העיד על כך בזמנו לארי שביט, אבל זה היה ברור לכל מתבונן.

מה היה הרעיון? הסכם אוסלו עמד או ניסה לעמוד על שתי רגליים: הסדרי ביניים, והכרה למעשה באחדות פלסטינית תחת שלטון הרשות. נתניהו ובעיקר ברק, ששניהם התנגדו בתוקף להסדרי ביניים מן ההתחלה, כרתו את הרגל הזו. ודוק: אפילו מי שמשום מה רוצה לפרגן לברק על הצעות קמפ-דיוויד חייבת להודות שהמהלך מבטא את הנחת המצבה על אוסלו – אין פעימה שלישית, לא תהיה פעימה שלישית, הולכים (או לא הולכים) ישר למו”מ על הסדר קבע.

שרון בא לכרות את הרגל השנייה – האחדות הפלסטינית – ולהפריד בין הגדה לבין הרצועה כדי לסכל כל אפשרות למו”מ מדיני. אני מנחש ששרון לא צפה את השתלטות חמאס, אלא כאוס שבו חמאס הוא הכוח העיקרי ויורה רקטות כרצונו, אבל הרשות היא השלטון הנומינלי. אבל זה לא משנה. העיקר הוא ההפרד ומשול המכוון לגמרי אשר בא לסכל, כאמור, כל סיכוי לישיבה משותפת לשולחן הדיונים.

חילופי אש מדי פעם בין הרצועה לישראל גם הם אינם באג, אלא פיצ’ר. כך גם המצור והמצוקה שהוא יוצר, כל עוד היא על אש קטנה (ומבחינת ישראל היא על אש קטנה – ההתפרצויות שוות את מחירן שכן בזכותן אין עם מי לדבר ואין לחץ לדבר). לכן גם כל מי שעוקב אחרי הכרוניקה (עידן לנדו משחזרה היטב) יכול לראות בבהירות שישראל יוזמת את רוב ההידרדרויות מאז ההתנתקות, בעיקר כאשר יש סכנה של התקרבות בין הרשות לחמאס.

כך למעשה נפרד הכיבוש לחמש צורות שונות: המובלעת ברצועה, המובלעונות של שטחי A, שטחי B, שטחי C ומזרח ירושלים. גם כלפי התנגדות פלסטינית לכיבוש בגדה, ניתן לשמוע יותר ויותר שהפלסטינים ברובם הם בעצם “אזרחי הרשות” ואין להם תביעה לא לעצמאות מישראל (שתי מדינות) ולא לזכויות פוליטיות בישראל (מדינה אחת).

על רקע מציאות זו, צריך להיות ברור שאין קסם או דרך קיצור לפתרון המצוקה ברצועה. זה לא מחדל של הממשלה שהמצב שם קשה, אם כי אולי בשוליים היה הגיוני להקל קצת. שלטון חמאס ומצוקה ברצועה הם נכס למדיניות הנצחת הכיבוש, ולא ייתכן שינוי ממשי בלי שינוי המדיניות. בלי להבין את זה, אי אפשר להבין כלום מההתנהלות של ישראל.

הניסיון להציע פתרונות לשאלת הרצועה במבודד מכל הקשר מדיני הוא שגיאה כפולה – יש בו הכרה וקבלה של ההפרדה בין הרצועה לבין הגדה ולכן הוא משתף פעולה עם קונצנזוס שמשמעותו הנצחת הכיבוש, והוא מועד להיכשל – משום שההתנגדות הפלסטינית לא באה רק בשל המצוקה, נוראה ככל שתהיה. אסור להסכין עם המהלך בו ישראל מותחת גדר סביב שטח פלסטיני זה או אחר, מכריזה “פוס, כאן אין כיבוש”, ודורשת שתושביו יכירו בנפרודתם מאחיהם ומהמאבק הלאומי.