ירושלים היא הבעיה. היא גם הפתרון
לפני כשבוע, ימים ספורים לפני שירושלים החלה לבעור, ישבתי בבית קפה “ארומה” בהר הצופים. שכונה יהודית, שלוחה של הגבעה הצרפתית, אחד הדגלים הראשונים שתקעה ישראל במזרח ירושלים אחרי הכיבוש ב-1967 כדי להכריז: אנחנו כאן. רחבת בית הקפה היתה מלאה. כמחצית יושבי בית הקפה היו פלסטינים, מכל הגוונים והסוגים. נשים עם או בלי חיג’אב, גברים בחליפות או בבגדי יומיום. הכריזה ברמקול בית הקפה היתה בהתאם: רוני ואחמד, יעל ופטמה. מציאות קופאין דו-לאומית. 42 שנה אחרי הכיבוש, ישראל יכולה להכריז: אנחנו כאן. אבל גם הפלסטינים יכולים לומר אותו דבר.
מי שמכיר את המציאות במזרח ירושלים לא יכול להיות מופתע ממה שקרה השבוע וממה שעשוי לקרות שוב בימים הקרובים. אין כמעט כפתור בלוח בקרת המתחים במזרח ירושלים שישראל לא לחצה עליו בשנים האחרונות: חומת הבטון המנתקת את 250 אלף תושבי מזרח ירושלים מהעורף הפלסטיני שלהם, עם כל המשמעויות הכלכליות והפוליטיות של הנתק הזה; הרחבת ההתנחלויות בתוך השכונות הפלסטיניות תוך דחיקת רגליהם של התושבים הפלסטינים; האיומים בהרס שכונות שלמות בגלל “בנייה לא חוקית” וגירוש תושבים פלסטינים מבתיהם; החפירות הבלתי פוסקות תחת כל רגב אדמה מסביב לרחבת המסגדים, בתמיכת כל הרשויות הישראליות.
“הביטוח הלאומי”, מלת הקסם שאמורה לגלם בתוכה כל יתרונות השלטון הישראלי, ממש לא מפצה את תושבי מזרח ירושלים על ההצקות היומיומיות של המשטרה והרשויות, על האיום המתמיד על בתי מגוריהם, על רגשות הבידוד, הניתוק וחוסר האונים שלהם, על תחושתם (המעוגנת במציאות) שישראל – על כל זרועותיה, הפרטיות והממלכתיות – חותרת ללא הרף תחת זהותם, תחת זכות קיומם בעיר הזו. וכשלכל הדברים האלה אפשר להוסיף את הרגישות העצומה של הר הבית/חראם א-שריף ואת העובדה שירושלים היא מכשיר הגיוס מספר אחד לכל המטיפים והמסיתים – הדרך לפיצוץ סלולה.
ירושלים, ואת זה ראינו שוב השבוע, היא הקשר הכי סבוך בפלונטר הישראלי-פלסטיני. יותר סבוך מבעיית הגבולות, יותר סבוך אפילו מבעיית הפליטים. במשך עשרות שנים העמיסו שני הצדדים על כתפי העיר המסכנה הזו גם את הסכסוך הלאומי וגם את הסכסוך הדתי עד שהפכו לחלוטין בלתי נפרדים זה מזה. רק הערבוביה הזו, הדייסה הזו, מאפשרת לארכיאולוגים חילונים לעבוד בשירותה של עמותה דתית-לאומית קיצונית כדי שזו תוכל להפוך את תעלת הביוב החילונית שבנה דיקטטור אדומי לאתר שבו יוכלו לצעוד חיילים חילונים ולקבל השראה דתית לחזקתם הלאומית על ירושלים הנצחית.
הימין לא מרגיש צורך לתת תשובה בעניין ירושלים. מכיוון שירושלים הצליחה להיכנס לקונצנזוס, הרבה בזכות אותה דייסה שתיארתי קודם, רוב הישראלים בכלל לא רואים בירושלים בעיה. במפות של האו”ם שכונת גילה מתוארת כ”התנחלות”. כמה ישראלים בכלל חושבים על השכונה הזו במונחים האלה? מאה? מאתיים? הכיבוש הישראלי בירושלים שקוף בעיני רוב רובם של הישראלים. רק ככה הם יכולים לנהור בהמוניהם – דתיים וחילוניים וכופרים כאחד – אל מנהרות הכותל, לחוש שהם נוגעים בבית שני ובבית המקדש ולשכוח לחלוטין שמעל לראש המנהרות האלה מתנשמת לה בכבדות עיר פלסטינית עתיקה אבל עכשווית.
לשמאל (הציוני, אבל לא רק) יש תשובה פשוטה בעניין ירושלים. לחלק. שתי בירות לשתי מדינות. נוסחת קלינטון. שכונות יהודיות – לישראל. שכונות פלסטיניות – לפלסטין. פשוט וקל. אלא שפתרון החלוקה בירושלים הוא לא פשוט והוא לא קל. הוא בלתי אפשרי. נקודה. לפני כמה שנים יצא לי לראות מצגת של יוזמת ז’נבה המתארת כיצד ייראו, בשטח, גבולות החלוקה הזו. מערכת של כבישים תת-קרקעיים, שכונות שנראות כמו בלון בלי אוויר, מסופי גבול בחצר האחורית של בתים. ירושלים המחולקת הזו היא לא עיר בשר ודם. היא עיר שיכולה להתקיים רק על שולחן השרטוטים. וזה עוד לפני שנגענו בכלל בעיר העתיקה ובמקומות הקדושים, שהפתרונות לחלוקתם נשמעים ריאליים כמו הפתרון שהוצע בקמפ-דיוויד לחלוקת השליטה בהר הבית: המוסלמים למעלה, היהודים למטה. פתרון מוצק כמו קרח באוגוסט.
לטוב ולרע, אחרי 42 שנות שלטון ישראלי, ירושלים הפכה בלתי ניתנת לחלוקה גסה של גבול שיפריד בין שתי בירות לשתי מדינות. כל פתרון בירושלים יצטרך לצאת מנקודת המוצא הזו. בדברים האלה, כמובן, אין משום השלמה עם המצב הקיים. השלטון הישראלי הנוכחי בירושלים מכוון כל כולו להעלאת – ולהאלהת – “המהות” היהודית של העיר. במובן זה, הוא שלטון שבנוי על אפליה ועל אפרטהייד: אפרטהייד אזרחי, אפרטהייד תכנוני, אפרטהייד תרבותי. פתרון עתידי בירושלים יחסל את האפרטהייד הזה ויקים בעיר משטר של שוויון: שוויון אזרחי, שוויון לאומי, שוויון דתי.
הצרה היא שגם השמאל וגם הימין בישראל לא ערוכים להתמודד עם המשימה הזו. הימין (ופה הימין היא הגדרה רחבה מאוד, המשתרעת עד לשוליים הימניים של מרצ) אומר שירושלים צריכה להישאר מאוחדת תחת שליטה ישראלית, בלי לתת דין וחשבון אמיתי לכך ששליטה כזו משמעותה היא אפליה ואפרטהייד בלתי נמנעים. השמאל תקוע עם הסיסמה של “שתי מדינות לשני עמים” גם אם חלק ניכר מפעיליו, אלה שרואים מה קורה בשטח, מבינים שהוא כבר בלתי אפשרי. לא פלא שהציבור לא מאמין לשמאל. הרי השמאל לא מאמין לעצמו.
אם מישהו חשב שאפשר יהיה להשיג הסדר כולל בלי להשיג הסדר בירושלים, השבוע הוא שוב קיבל הוכחה שזה בלתי אפשרי. מאותה סיבה, לא הגיוני להשאיר את ירושלים לסוף המשא ומתן, כי פיצוץ בירושלים יוכל לפוצץ את כל מה שיושג קודם לכן. ירושלים, זה ברור, היא הבעיה. אבל באופן פרדוקסלי היא יכולה להיות גם הפתרון.
ירושלים – מעצם המבנה האתני, הדתי והגיאוגרפי שלה – תכריח את כל מי שרוצה הסדר צודק לחפש פתרון אחר, פתרון שיהיה מבוסס קודם כל על שוויון, על חיים משותפים. לא מדובר בהכרח על פתרון של מדינה דו-לאומית. יכולים להיות פתרונות אחרים. אבל השמאל (או בעצם כל מי שרוצה הסדר צודק) חייב להתחיל לחשוב, חייב לגבש רעיונות. הוואקום הנוכחי הוא הגרוע שבעולמות האפשריים.


