• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

ישנן בנות, ישנן בנות

איריס חפץ

על “עין הבובה” ספרו של סמי שלום שטרית , בהוצאת “חרגול”

“עם השנים הערבית הפכה לחק מחיי ואילו העברית נזנחה. פשוט איבדתי עניין”, כך אומרת לינדה, גיבורת ספרו החדש של סמי שלום שטרית “עין הבובה”. מי שיקרא את הספר יגלה שהיא גם לא איבדה עניין וזה גם בכלל לא פשוט.

לינדה היא ביתם של יהודי עירקי, שהוריו היגרו מעירק לאנגליה והוא היגר משם לניו יורק ולאם נוצריה פלסטינית, שמשפחתה עזבה את ביתם ביפו ב-48 והתיישבה באלכסנדריה. האם עזבה לניו יורק כדי ללמוד שם ונשארה. בני הזוג נפגשו בניו יורק, שם נולדו לינדה ואחיה. היא כתבת של רשת טלויזיה אמריקאית שקונה את אמונם של קבוצת לוחמים פלסטינים. הללו מעוניינים להשתמש בשירותיה להכנת סרט תעודי על שילוח מחבלות מתאבדות.

הבחירה באישה לעסוק בנושא של מתן חיים ולקיחתם היא מתבקשת כמייצגת את הארכיטיפ של “אם כל חי”, הבחירה אבל לספר את הסיפור בגוף ראשון, היא כבר אמיצה יותר ומעטות הנשים שבוחרות בה. כשגברים מדברים בקול נשי בספרות שנכתבת בעברית, זה עוד עלול להיגמר ב”מיכאל שלי”. סמי שלום שטרית מצליח אבל להיכנס לתוך גופה של לינדה, שהיא כמעט הדמות היחידה בסיפור שנשארת נאמנה לעצמה.

לינדה מגיעה לירושלים ומשם לפלסטין מלווה בתחושה של דו-ערכיות: מחד היא מזדהה עם מאבק השחרור הפלסטיני אבל מאידך, היא לא יכולה לגלות סימפטיה לשימוש בגוף כנשק, לביטויים כאלו של תוקפנות עצמית וכלפי האחרים. היא מגיעה כמביטה מן הצד ומתעדת, אבל מהר מאוד היא הופכת לחלק מהאירועים ובשלב מסויים משתתפת בהם באופן פעיל.

ברובד האחד של הסיפור, מדובר באישה בת 32 שעסוקה בחיפוש זהותה:

לסבה של לינדה בעירק, כמי שגדל בסביבה עם מסורת של אלפי שנים, היה ברור כפי הנראה שהוא עירקי, ששפתו היא ערבית ושזו תרבותו. לאביה שחווה עקירה זה כבר היה פחות ברור, ולה שנולדה בארץ אחרת בצד השני של כדור הארץ, זו שאלה מודעת יותר. מצד אימה הפלסטינית חוותה לינדה חוויות דומות, והוריה נאחזו זה בזה כשני עקורים שמנסים לבנות בית על גדם העץ ששורשיו נשארו במקומות רחוקים מהם. את המסע בו מתגבשת זהותה היא עושה במקום בו כל הזהויות מזוייפות. בן דודה, עמיר, קורא לעצמו בשם השב”כניקי “דני”, סאלח הפלסטיני מתחפש לעיתונאי, ופעמים אחרות לישראלים שונים מחיילי הצבא הכובש ועד לפוליטיקאים, החיילים הישראליים מתחפשים לכוחות הצלה באמבולנס והדרמה הגדולה מגיעה לשיאה בפורים. כמו במקרים רבים, מול כל המזייפים שסביבה היא יכולה לברור בקלות רבה יותר את אלו שלא מתחפשים.

 ילדותו של אביה של הגיבורה נגדעה בבגדד, אחרי אלפי שנות גלות ומסורת, והוא בחר בפתרון שיהודים רבים בחרו בו אחרי מלחמת העולם השניה, והיה לאוניברסליסט. היא חוותה גם דרך הביוגרפיה של אימה עקירה ונטישה, שני נושאים שהיא גם משחזרת בחייה שלה בדרכים שונות. ועכשיו בתחילת שנות השלושים שלה היא מנסה לבנות זהות שלמה יותר, דרך נגיעות בחלקים שהיא התכחשה להם עד כה. לינדה גדלה עם חווית אובדן גדולה של הוריה, שבה היא מטפלת במהלך חייה בדרכים שונות: כשהיא חווה את אובדן אחיזת האב בתחנת רכבת סואנת בילדותה, מצילה ילדה מגורל דומה בפלסטין בנסיבות קשות יותר, ומשחזרת את החוויה הזו במהלך החיים הזוגיים שלה.

אנגלית וערבית, הן השפות שלה. אנגלית שייכת למרחב של ניו יורק וערבית היא ינקה עם חלב אמה. היא המכנה המשותף שבין שני הוריה, שבאים מתרבות ערבית וזו שפתם ואהבתם המשותפת, ולכן באופן מובן מאליו היא לא מגלה עניין בעברית כילדה ונערה צעירה. אבל יש לה קשר חם לאביה וכמו בסיפורים ישראלים רבים, שקוצר רוח הוא מאפיין בולט שלהם, עוד לפני שהיא יכולה להרהר באפשרות לבדוק את מה שקרה למשפחת אביה שהגיעה לישראל, נציג המשפחה מגיע אליה.

ברובד השני שלו, זהו סיפורה של אישה מזרחית, ונשים בכלל. מדובר באישה שיש לה צד “ערבי” וצד “יהודי”, צדדים שמגיעים לשיאם בקונפליקט הישראלי-פלסטיני. המזרחים שחיים בישראל ומגלים נאמנות לצד ה”יהודי” צריכים להתכחש לחלקים הערבים שלהם ולקרוע את נפשם. בחייהם הקודמים הערביות והיהודיות היו שזורות אלו באלו ולאחר המפגש עם הציונות, הם נאלצו לבחור בין שניהם בחירה בלתי אפשרית: כמו שילד נאלץ לבחור בין אביו לאמו ולייתם את עצמו מרצון. לינדה גדלה מחוץ לציונות ואביה גלגל את היהדות שלו למשהו אוניברסלי. שתי העובדות הביוגרפיות הללו פוטרות אותה מהבחירה הזו, אבל היא כן הולכת לחפש את החלקים שהאב מחק, ומגלה את היהדות הפוליטית, במובן של היות זר.

את האינטגרציה בין החלקים השונים היא משיגה דרך בריתות בין נשים: היא קושרת קשר עם המנקה הפלסטינית של בית אמה הנטוש ביפו, שהיום גר בו תואם בן-אמוץ או תומרקין, היא חוזרת לשפה האוניברסלית ומדברת עם הנערות הפלסטיניות דיבור מ”רחם אל רחם”.

הטעות הלשונית היחידה שצרמה לאוזני בקריאת הספר, היא הבטוי “הרחם זוכרת”. הרחם, כמו השד, הופקעו בעברית מלשון הנקבה ונהיו ללשון זכר. סמי שלום שטרית מחזיר את הרחם לנשים, את השליטה על עתידן. במובן הזה מדובר כנראה בטעון מכוון.

הסיום של הספר הוא פסימי מבחינת האפשרות לחיים נורמליים בישראל ופלסטין. הגבר היחיד ה”נורמלי” שאנחנו פוגשים הוא יהודי לא ישראלי (וחבל, חבל שאנחנו לא יודעים עליו יותר. סופסוף יש גבר שווה, הכי לא “מיכאל שלי” שאפשר…קצת פחות אדוארד סעיד בפעם הבאה ויותר “מיי מייקל” כאלו, בבקשה…)  הפתרון הוא הפקדת העתיד בידי הנשים במרחב של הגלות. בסופו של יום, מי שיכול לצאת ממרחץ הדמים למקום אחר, עוזב את פלסטין וישראל. העתיד שייך ללינדה ולבן הזוג שלה, אחד שבישראל היה זוכה לתואר “אלוף החנונים”, כיוון שיש לו את כל האיכויות המנוגדות למאצ`ו הישראלי המצוי: כוחו בהקשבה, יש לו סבלנות, אורך רוח, התמדה שקטה בחתירתו ללב אהובתו, הוא נחבא אל הכלים ואפשר למצוא אותו רק בין הרבה הומוסקסואלים, וכשצריך אותו הוא נמצא שם. בקיצור, כמו שיונה וולך קראה לו “אתה החברה הכי טובה שלי”. אחלה גבר!

סמי שלום שטרית, אולי ביאושו, נותן את כנפי התקווה בידיה של האישה, כמו סמי מיכאל, שלקח את סיפורו של המשורר הפלסטיני ר`אסן כנפני…. והמשיך- שינה אותו ב”יונים בטרפלגר” שהוקדש “לכל האמהות שהן הארץ המובטחת לגזע האנושי”. סמי שלום שטרית נותן לנשים, מצויידות במצלמה, באינטלקט חד ובמחשב נייד כנשק בנוסף לרחם ולחיים שיכולים לגדול בה את התפקיד להשכין שלום. הסוף של הסיפור הוא פסימי ולוקח את העתיד אל הגולה, אבל אם נוכל לזנוח את הדרכים הגבריות של מאת השנים האחרונות אולי יהיה פתח לתקוה. אולי במקום “צריבות תודעה” ופתרונות מסדר ראשון שמאופיינים ב`יותר מאותו הדבר` ( “מה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח”) נעבור לפתרונות מסדר שני-נשי, יחד עם מייקל ודומיו ננסה לפתור את הקונפליקט בדרכים “חנוניות” ואז אולי ניתן רחם פורה ומזינה לקצה קצהו של הסיכוי שהתושבים והתושבות הפוסט טראומתיים של שדרות יוכלו לחיות בשלום עם אלו הפוסט טראומטיות של עזה.

כנראה שיעניין אותך גם: