באתר “קדמה” סמי שלום שיטרית כותב על מאמרה של אלה שוחט “לקרוא את סעיד בעברית”, על היחס והפרשנות לעמדותיו וכתביו של אדוארד סעיד בישראל. בין היתר, כיצד, לדעת שוחט, דילגו הישראלים על סעיד האנטי קולוניאליסט ואמצו את הומי באבא הפוסט קולוניאליסט.
סקירה על ספרו של דן גילמור “We the Media: Grassroots Journalism for the People by the People” , גילמור בספרו החדש (שניתן להורידו מהאינטרנט ללא תשלום) טוען שיצירתן של טכנולוגיות גרמו לצמיחתה של עיתונות אחרת, אלטרנטיבית לזו המסורתית. גילמור חוזר על הטענה המוכרת שהאינטרט יצר דמוקרטיזציה של העיתונות המאפשרת חופש ביטוי לא רק למי שיש לו הון לרכוש בתי הוצאה לאור, לווינים ולזכות בזיכיון מן השלטון.
ספרו של גילמור עמוס דוגמאות כגון OhMyNews עיתון האינטרנט הדרום קוריאני שמבוסס על 15 אלף אזרחים המשמשים ככתבים, Wikipedia אנציקלופדיית האינטרנט הכוללת יותר ממיליון מאמרים ב 100 שפות, וצמיחת בלוגים אישיים בעלי השפעה שיש להם יותר קוראים מאשר לחלק מהעיתונים. (משום מה הוא לא מזכיר את “העוקץ”(. המהפיכה הזו גורמת לכך שהעיתונות נהנית משקיפות רבה יותר ומופצים בה פחות שקרים. חלק מהשקרים והטעויות מתגלים ידי בלוגרים (אני נזכר בדוגמה טובה: כיצד חשפו בלוגרים שהמסמכים שעליהם נשענה רשת CBS בתחקירה בתכנית “60 דקות” על שירותו הצבאי של בוש, היו מזויפים”). המהפיכה גם גורמת לכך שלבעלי השררה ובעלי ההון יש פחות שליטה על מה נכתב עליהם. אבל גם גילמור מביע חשש שבעלי ההון השולטים על המדיה הישנה לא יתנו למהפיכה הזו להתרחש, הם יבלמו אותה בסיוע השלטון באמצעות חוקים המגנים על קניין רוחני.
פיליפ פולמן במאמר “המלחמה על המילים”, מבחין בין שלטון דמוקרטי לבין שלטון טוטליטרי, ההבחנה הזו אינה מבוססת בהכרח על דת שבמרכזה נמצא אלהים.
בשלטון טוטליטרי קיימים כתבי קודש שאין להטיל פעם ספק, אלה יכולים להיות גם כתבי מרקס, יש נביאים ופרשנים של כתבי הקודש, אלה יכולים להיות גם לנין, סטלין ומאו, יש אינקויזיציה ומנגנון ענישה היכולים להיות השירותים החשאים. יש תפיסה טלאולוגית שהעולם מתקדם לעבר עתיד מושלם, זה יכול להיות גן עדן אבל גם הדיקטטורה של הפרולטריון. בקיצור יש דמיון רב, לדעת פולמן, בין אירן של חומייני לבין ברית המועצות של סטלין. ההבדל בין דמוקרטיה לתיאוקרטיה הוא שבתיאוקרטיה לא יודעים כיצד לקרוא. פולמן מביא כדוגמה את ספרה של הסופרת האירנית אזר נפיסי “לקרוא את לוליטה בטהרן” שיצא השנה, בספר מספרת נפיסי כיצד ניסתה בעזרת טקטיקות שונות להערים על השלטונות וללמד את תלמידיה ספרות קלסית בזמן משטר חומייני. הבעיה עם קריאה תיאוקרטית היא שמושג הספרות שלהם הוא חד ממדי, והם מעניקים רישיון רק לקריאה מסוימת של ספרות. לעומת זאת קריאה היא במהותה פעילות דמוקרטית, אדם קורא משוחח עם הטקסט, מעלה ספקות, בורר פרשנויות, בקריאה אנו אחראים לזמן ולמקום שבהם אנחנו בוחרים לקרוא. פולמן מביא את היחס של בוש וממשלו לקריאה והבוז שלו לתרבות כממשל הצועד לקראת תיאוקרטיה.
בכתב העת “Foreign Affairs“, “העתיד של פלסטין” – מאמר של חליל שקאקי, מנהל המרכז הפלסטיני למדיניות, סקרים ומחקר ברמאללה. שקאקי מזהיר כי אם לא יתקיימו בחירות בקרב הפלסטינים לפני ההתנתקות יפסידו מכך כל הצדדים. שקאקי משרטט את התהליכים שהתרחשו מאז תחילת האינתיפאדה השנייה, ההנהגה הפלסטינית איבדה את הלגיטימציה שלה, התמיכה בעראפת ובפת”ח ירדה מ 37% ל 28%, לעומת זאת התמיכה בתנועות האיסלמיות קפצה מ 17% ל 35%. שקאקי משרטט את המאבק על כוח בקרב הפלסטינים כמאבק בין הצעירים להנהגה המבוגרת הנתפסת כמושחתת. שקאקי מתאר כיצד מימשל בוש וישראל חיזקו באופן פרדוקסלי דווקא את ערפאת ומנעו בפעולוחיהם רפורמות דמוקרטיות ברשות. המאמר שנכתב לפני ההדרדרות במצבו הרפואי של ערפאת, רלבנטי אף יותר היום.