"ישראלי זה חייל במדים וכומתה"

אתמול נכנסה בתי הבכורה לחטיבה הצעירה (חט”צ) באחד מבתי הספר בעיר מרכזית בישראל. הכניסה הייתה לפי כל הכללים המקובלים: בכי, התרגשות והידבקות קורעת לב לרגל של אמא. אך למרות ההתרגשות הרבה שאחזה בה, וגם בי, ועל אף ההמולה המאפיינת את היום הראשון, לא יכולתי שלא לסרוק במהירות את המרחב החדש אליו “נקלענו”: המבנים, הכיתות, המורות (יש רק מורֶה אחד בכל בית הספר), החברים, ההורים, מי הגיע עם מי, מי הגיעה עם מה, במה כולם לבושים, מי נמצא וגם – מי לא. מעין Tool kit סוציולוגי מוכן לשליפה, אם תרצו.

בשמונה ורבע התחיל טקס קבלת הפנים לילדי החטיבה הצעירה ולילדי כיתה א’. הגננות והמורות היו מאוד נחמדות, אדיבות, חגיגיות במיוחד, מפזרות לכל עבר: “ברוכים הבאים בשערי בית ספרנו”. אני חייכתי בחזרה, מחפשת ענף של ביטחון להיתלות עליו, נחמדה יותר מתמיד. וכך היה מספר רגעים ארוכים. עד שהגיע ההוא. נו, זה שיושב בדרך כלל על הכתף השמאלית. הנודניק. “נתקע” לי ממש באמצע החיוך. ואז כל מה שעלה לי בראש היה להגיד לה, לבתי: כן, ברוכה הבאה אִינדיד. ברוכה הבאה לעולמו של אי-השוויון (לא שהוא לא היה קיים קודם, אלא שכעת יש לה כבר איזה מסוגלות קוגניטיבית לתפוס חלקים ממנו); ברוכה הבאה לעולמנו הממוגדר והממושטר.

גם הוא היה קיים קודם, יש משהו במסה האדירה של תלמידות עטורות תיקי נסיכות, ורודים לעייפה ומסמאי עיניים מרוב נצנוצים (כולל תיקה המסנוור במיוחד של בתי), ושל תלמידים בצבע כחול משובצים בסופרמן ובאטמן ושאר מיני גיבורי על, שפשוט “עושה את העבודה”; כן, כן, ברוכה הבאה לעולם שבו לומדים רק חלקים מההיסטוריה ומהספרות. אחרי הכול, ואחרי 64 שנים, לא כולם הצליחו לבקוע את המעטפת הנוקשה של תוכנית הלימודים, ולהשתחל פנימה. וכך הוא צלף בי לכמה רגעים.

אבל אז שוב חייכו אליי מכל עבר ומיד התעשתתי: מה יש לך? שאלתי את עצמי בכעס. להעמיס כל כך הרבה דברים, בנוסף לתיקה הכבד, על כתפיה של ילדה בת חמש? מה לכל השדים והרוחות את חושבת לעצמך? שעכשיו זה הזמן המתאים? בדיוק באמצע הטקס כשכולם מתרגשים? בדיוק בזמן שכולם בוכים, נדבקים אחד אחרי השני להוריהם, אוחזים בהם כאילו היו קרש הצלה בים סוער? מה אשמה הילדה שאמא שלה בחרה ללמוד סוציולוגיה של החינוך? בגלל זה עכשיו היא צריכה לפקוח עיניה ולזקוף אוזניה ביתר שאת? מה עם לזרום עם הזרם (הממלכתי נגיד)? ואם כבר עכשיו אני אפרק לה “הנחות יסוד ואקסיומות” על העולם – על מה היא תכתוב כשתהיה גדולה? נגיד באוניברסיטה? אז שתקתי.

האמת, הנה אני מודה: התרגשתי. בסדר, בסדר, תפסתם אותי – ירדה לי דמעה או שתיים. מודה. ואני ממש לא צינית. כשהחלו השירים (“השנה הבאה”; “איך אדע?”; “שלום כיתה א'” ואחרים) והילדים עברו בתוך שער מעוטר פרחים, הלב שלי החסיר פעימה. טקסים. מרגש. אין מה לעשות. יש להם חשיבות ותפקיד אחרי הכול, חרף היותם מצע מגרה לביקורתיות. מחאתי כפיים. אפילו מלמלתי איזה שורה-שתיים. עד שנגמר הטקס וחזרנו לכיתות. כלומר, עד שבדרך לכיתה שלה ראיתי את ציור הקיר הבא:

וואלה, מודה שהופתעתי. אני רצינית – בחיי שהציור הזה הפתיע אותי. טלית, תפילין, כיפה ובגדים צנועים זה ישראלי? רגע, מעניין למה זה הופך אותי? אותנו? ללא ישראלים? אנטי-ישראלים? אנטישמיים? איזה מסר מוזר. מילא יהודי מניח טלית ותפילין, וגם אז… אבל ישראלי? רגע, רגע, מעניין למה זה הופך את הערבים אזרחי המדינה? למרות שחלקם הולכים צנוע. נו, עדיף קריטריון אחד ביד מכמה על העץ. מהציור הבא, יחד עם זאת, כבר לא הופתעתי.

הסימבול של החייל הלוחם כל כך מושרש בתרבות הישראלית, עד כדי כך שעם השנים הוא הפך לנייר לקמוס למדידת אזרחות ראויה ולסלקטור במועדון הכניסה לישראל 2012. ועדיין זה מפתיע. מפתיע שאנחנו כל כך שבויים בתפיסות לאומיות ומיליטריסטיות בלי שמץ של ביקורתיות. באמת שחשבתי שהתקדמנו מעט.

נחמה מועטה מצאתי דווקא בציור הבא:

טוב, התנחמתי זה מילה גדולה מדי. אבל היה משהו בשימוש בזמן עבר שעבד עליי לכמה רגעים. ישראלי היה אחד עם סנדלים וכובע טמבל? אז מה לכל השדים והרוחות היו ההורים שלי אז? אה, עולים. אוקי, הבנתי. לא צריך לצעוק. בסדר. ומה עם כל “האחרים”? כל אלה שלא הולכים לצבא, ולא מניחים תפילין וגם לא חבשו כובע טמבל מימיהם. איפה שמים אותם?

בחיי שלא רציתי להיות נודניקית, רק רציתי לקחת חלק ביום כל כך מרגש בחייה של בתי. מה היה רע בציורים שמדברים על שוויון או פלורליזם, על קבלה וכבוד, סובלנות וסבלנות, ערכים אקולוגיים, שוויון מגדרי, משהו… מעכשיו זה חיוני לתקוע לה אקדח לרקה (או אקדח לרכה אם תרצו)? ותאמינו לי, אין לי דבר וחצי דבר נגד בית הספר או נגד המורות שבאמת עושות עבודה יוצאת מן הכלל. אני בטח לא הייתי שורדת שם ולו יום אחד. אם יש בי אי-נוחות הרי שהיא מופנית כלפי התרבות בה אנו חיים, זו שהשתרשה לה כאן בנחת, בלי מפריע, נטולת ביקורתיות, זו שעיניה פקוחות לרווחה בכל הקשור לנפשם של הילדים (איך הם יתקבלו ומי יהיו חברים שלהם, ומי הגננת ועוד) אך עצומות לכל השאר, מבלי להבין שיש קשר ישר וחד-משמעי בין השניים.

הכותבת היא דוקטורנטית בחוג לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים, יו”ר תנועת אחותי למען נשים בישראל ואמא לשניים