שלמה מעוז: הטוטם והטאבו
פסיכואנליטיקאית ישראלית שחיה בברלין מזה 17 שנה (עלייה ראשונה של האינתיפדה השנייה). ערכה את האתר “קדמה”, במה לדיון מזרחי
במדינת האשכנזים רעש מהומה. על שום מה? על שום ששלמה מעוז אמר דברים שאסור להגיד. המעסיק שלו שפיטר אותו בעקבות אמירת הדברים לא טען אפילו שדבריו אינם נכונים. מדובר בחומר כל כך חם, שאף אחד לא רוצה אפילו להתעסק עם התוכן שלו.
כשבוחנים את ארבע התגובות שמצוטטות בעיתון של האנשים הלבנים, הדיילי ווזווז כפי שמתעד אותו צביקה בשור, אפשר לראות כיצד כל המגיבים מתאמצים, כל אחד בדרכו, להתרחק מהנושא כמו מאש.
קריצת עין לחבר’ה הלבנים
ראשית לנציג הכוח הלבן, החברה המפטרת: “לאור התבטאויותיו הגסות והאומללות, שלמה מעוז מסיים את כל תפקידיו בבית ההשקעות. אקסלנס מתנצלת ומתנערת מאמירות אלו”. מדובר פה בעצם בקריצת עין לחבר’ה הלבנים והסב-טקסט שלה הוא “אתם יודעים שהוא אמר דברים שלא אומרים”.
בזה נסגר הענין, גם אם זה בניגוד לחוק, כי אלו הנורמות המקובלות בישראל עוד לפני הקמתה. מדובר בחברה למטרות רווח, וכסף עושים בישראל בין אשכנזים. חבר מביא חבר, ושלמה מעוז התפלח לשם בתור רואה חשבון עיראקי וזה עלה לו לראש… אפשר היה לכתוב בקצרה: “הנ”ל התפלח למועדון ונתפס. הסלקטור שלנו טיפל בו בהצלחה”.
ליף והשיח החדש
דפני ליף יצאה ממש “ערכית” בתגובתה, גם אם בסגנון עדות הניו-אייג’. ״חבל שזה השיח במדינה. אני צריכה להתנצל בתור סטודנטית שלומדת באוניברסיטה ומשלמת פחות? השאלה שלי היא איך יוצאים מהשיח הזה, זאת החרדה הגדולה שלי. מתחילת המחאה נוצר שיח חדש, במטרה לא לעוות את המציאות כפי שהיתה עד היום, אלא לחלק בצורה צודקת את המשאבים. איך אפשר להתקדם קדימה בשיח ולא לדבר בהפרד ומשול״.

הטקסט שלה מכיל את מה שצפוי מאשכנזיה שלא העיזה לפתוח ספר היסטוריה שלא אושר על-ידי מערכת החינוך, למרבה הצער: קודם כל חבל לה. ואחר כך היא נעשית הקורבן, ומנסה להשכיח את העובדה הנכונה, שהיא משלמת כסטודנטית באוניברסיטה, לא רק פחות מסטודנט במכללה, אלא שגם המזרחים שיכולים לראות אוניברסיטה רק מחלון הרכבת במקרה הטוב, מממנים אותה. אבל החלק המעניין הוא האשמה שלה, שנחבאת בהתקפה של “אני צריכה להתנצל…?”. אם אין על מה להתנצל, דפני ליף, אז למה את מתקיפה? מישהו ביקש ממך בכלל התנצלות?
לא נראה לי שמעניין איזה מזרחית בישראל אם דפני ליף תתנצל או לא. אבל ליף בחרדה ורוצה לצאת “מהשיח הזה” (איזה? אמרה ולא פרטה. נו אתם יודעים, הזה…) ההיסטוריה נולדה אצל ליף “מתחילת המחאה” והיא שכחה שהיא עמדה על הבמה עם צ’רלי ביטון, שדיבר עם הפנתרים השחורים על שוויון לכולם כבר בשנות השבעים.
ליף מרגישה אשמה ומעוז, בהזכירו את מקורות המחאה החברתית של הקיץ האחרון, מזכיר לה למה היא מרגישה אשמה ועושה חיבור בין החטא לאשמה. היא זו שעושה את ההפרדה בנפשה ומספרת על “שיח חדש” שעושה סלט קינואה אחד גדול מכל המוחים. היא מפרידה את האשמה על הפריבילגיות שלה, קוברת אותה עמוק, עד שבא מעוז ומספר לנו בשפה פשוטה שסבתא מדינה בישלה דייסה. נתנה לדנקנר, לשטראוס, לורטהיימר ולהורוביץ ולדפני לא נשאר. מה עשתה דפני? הלכה, הלכה, הלכה, הגיעה לשדרות רוטשילד והקימה אוהל. זה הסיפור ואת זה גם מנהיגי המחאה לא מסתירים.
לחזור לסדר הישן
כשקוראים את מה שכתב רגב קונטס, על כך שאבא שלו היה אמור לעבוד עדיין או עד הפנסיה בבנק הפועלים, וגם לו לא נשאר, אין עוד הרבה שאלות פתוחות. וקונטס בשום פנים לא מתכוון לעשות מרד ולצאת נגד ההורים שלו. הוא לא כועס עליהם, על כך שהם נתנו שיתנהגו אליהם כמו סמרטוטי רצפה, אלא עושה אידיאליזציה של תכונותיהם התמימות והיפות שנוצלו על ידי סבתא מדינה, והולך להציל את אמא שלו, כמו הילד מ”פרח לב הזהב”. בעוד שיאיר לפיד הוא כוכב מבטיח שהולך לקיים, רגב קונטס הוא כוכב שהבטיחו לו ולא קיימו.
בשביל מנהיגי הקיץ האחרון, המחאה היא ממש ההיפך ממהפכה: במקום למרוד בדור ההורים, לוקחים ממנו את הלפיד ורצים הלאה, אחרי שאלו התעייפו ונשארו יושבים מול הטלויזיה. זה לא במקרה שכל המנהיגים הללו מזכירים את אמא או אבא שלהם בתורם, ומרגיעים ככה את השלטון ואומרים למעשה, לא רק שהם לא רוצים להחליף את הממשלה, אלא שהם רוצים לחזור לסדר הישן שבו גם הם קיבלו משהו מהדייסה.

זה מותר כמובן, אבל זה לא משקף ” שיח חדש”, אלא דווקא את המשך המעשה של ההורים שלהם ופיצוי על חולשתם של ההורים (מה שאפשר להבין, לא מספיק שהמדינה עושה מהם סמרטוט לנגב בו את הרגליים לפני שעולים למגדלי אקירוב, אז שגם הילדים יעשו את זה? תשאלו אותנו המזרחים, יש לנו הרבה נסיון בהורים שהמדינה סמירטטה ולא היה לנו אפילו נוף של הארבע-עשרה קומות בבאר שבע).
תגובה נוספת של ד”ר טלי רגב, חברת ועדת טרכטנברג ומרצה במכללת ספיר, שנכחה באולם, מסרה רק כי “אינה מסכימה עם הדברים”. פתאום גם הד”ר המלומדה לא יודעת לנמק, אבל יאמר לזכותה, שהיא לא מנסה גם לעטוף את העובדה שמדובר בטאבו במילים מיותרות. גם משהו.
ומה אומר המזרחי?
פרופ’ יוסי יונה, שמגלה אופטימיות: “המחאה החברתית היא אחד המפגנים האזרחיים הפטריוטים הגדולים ביותר שישראל ידעה. היא החלה כקובלנה של צעירים שטענו שהם לא מסוגלים לגמור את החודש”. כלומר, שלא תחשבו שאנחנו אימפוטנטים. ככה זה אולי התחיל, אבל הדם שזרם מאז הביא לאחד המפגנים הגדולים ביותר… (מה זה פה, חיל האויר? לא! זה מפגן אזרחי, אבל מה – פטריוטי. כלומר לאומי, שלא תגידו שמזרחים הם כמו ערבים, כלומר נגד המדינה. אנו אוהבים אותך מולדת, במחאה, בשיר ובעמל.)
ולמי שחושב שצנח לו זלזל, הוא מוסיף “יש רפיון במאבק החברתי אך אנחנו, מנהיגי המחאה והמומחים, לא הלכנו הביתה. אנו עדיין מחויבים”. כלומר, אנחנו יודעים שעוד לא גמרנו את העבודה ואין מה להתרווח בסיפוק ולהדליק את הסיגריה של אחרי. לפני כן עוד יקימו “המנהיגים והמומחים” את ה”אקדמיה הנודדת”.
כל התגובות הללו מעניינות, כי הן מראות איך מגיבים כל הטבחים, שמייצגים את חלקי החברה הישראלית שאמורים להנות מהדייסה של סבתא (את הפלסטינים ממילא לא סופרים): בעלי ההון מאקסלנס, אקדמאית אשכנזיה, אקדמאי מזרחי ואשכנזיה שהיתה אמורה לקטוף את הפירות.
בשר מבשרנו, נבלע אתכם
טאבו הוא איסור שחלות עליו סנקציות חמורות ביותר, ומטרתו היא לאפשר חיים בסדר חברתי מסויים. כשפרויד חקר את מנהגיהם של עמים באוקיאניה למשל, הוא מצא שהם מחולקים לקבוצות לפי טוטם, שזו החיה שיש לכל קבוצה ומקודשת על ידה. הטוטם אסור לאכילה ואסור לבני הקבוצה להתחתן אלה עם אלה. פרויד הסיק שכנראה בעבר המאוד רחוק חיינו בחברה של עדר קדום שבה היה אב אחד קדמון וכל נשות השבט, כולל בנותיו היו שייכות לו. כדי להגן על גישתו החופשית אליהן, הוא היה צריך לדכא את הבנים הזכרים שלו, שגם הם רצו שיח חדש של חלוקת משאבים צודקת… אלו קמו יום אחד, רצחו אותו, ביתרו את גופתו ואכלו אותה.
מאז אנחנו בני האדם נתונים לשני טאבו אוניברסליים: יש איסור על רצח ואיסור על גילוי עריות בשל החטא הקדמון הזה של הבנים, שהבינו שעשו מעשה אסור והפנימו את חוקי האב – באמצעות אכילתו. בחברות כאלו יש אכילה של החיה הקדושה בטקסים דתיים מדי פעם. כלומר, בדיוק מה שהוא מקודש, מועלה כקורבן.

בישראל יש טאבו גדול על דיכוי ערבים-מזרחים. המתנחלים הראשונים שעוד האמינו שיצליחו לברוח מעברם האשכנזי, ניסו בקנאתם במקומיים להתחפש לכאלו, אבל כל זה לא נתן להם אחיזה בארץ. אין מה לעשות ויש הבדל בין מי שגדל וחי במקום דורות ושייך אליו, לבין מהגר שצריך להוכיח את שייכותו למקום. אבל בעוד שלפלסטינים מותר למחות והם לא אמורים “לרצות אותנו”, הרי שמזרחים הם “בשר מבשרנו”. והם באמת נהיו בשר מבשרה של האליטה האשכנזית.
הדרך של המהגרים האירופאים לישראל להיטמע בה עברה דרך הטמעה של המזרחים בתוכם. כי למזרחים יש משהו שאין לאשכנזים: הם חיים עם יהדותם ללא סתירה פנימית, כיוון שלא עברו את תהליך ההשכלה והחילון האירופאי. מזרחים רבים חושבים שהם שנואים על ידי אשכנזים, אבל התמונה מורכבת יותר. בשל הקנאה בנכס המזרחי הזה, נבלעו המזרחים מרוב קנאה, שהיא לא רק תוצר של שנאה, אלא כוללת גם אידיאליזציה שלהם (וכך לכל מזרחי יש אמא מבשלת, חום ביתי, אהבה לילדים ושורשיות או אותנטיות או איזה משהו אקזוטי דומה).
החלוצים האשכנזים ודור ההמשך שלהם לא היו בשר מבשרה של הארץ, והיו צריכים לכן לבלוע את המזרחים: מביזת אוצרות היודאיקה של המזרחים, דיבור פלמ”חניקי בח’ וע’, חטיפת ילדי תימן ואימוצם כנראה ע”י אשכנזים, ועד להיבלעותו של האוכל המקומי כ”אוכל יהודי” – כל אלו נסיונות להזדהות פרימיטיבית עם ערבים ומזרחים כדי להיות פחות זרים במקום.
פרימיטיבית, מכיוון שהיא לא נעשית דרך סמלים, אלא ממש במעשים: כמו הנוצרי שאוכל במיסה לחם שהוא בשרו של המושיע ויין שהוא הוא דמו. פרימיטיבית, מכיוון שצריך ממש לבלוע את הדבר לתוך הגוף ולא רק להכניס מילה לנפש באופן סמלי. ועם הבליעה באה ההכחדה: הערביות והמזרחיות – שהם האב הקדמון של היהודי שנדד מארץ ישראל – נרצחו. הגבר הפלסטיני נבלע על ידי הפועל העברי וזה נהיה לטאבו. זה משהו שלא עושים ולא מדברים עליו. וזה נעשה כדי לשמור על הסדר החברתי החדש, בו המתנחל הוא בעל הבית שאחרי רצח האב הקדמון, יורש את הערבי. ומכאן גם סביר להניח, שגבר ערבי הוא האיום הגדול על הרוצח. אותו עוד אפשר לזהות ולהילחם נגדו במעשי תחבולה. אבל הבעיה מסתבכת עם גברים מזרחים.

הגבר המזרחי ששרד את תהליך הבליעה והעיכול, זה שלא היגר לאירופה או אמריקה, יצא ממנו מדוכא עד עפר. אבל נוכחותו עדיין מאיימת על השלטון החדש ולכן יש לדאוג שידוכא (לחובבי “הדרת נשים” הנה “הדרת גברים” שלא מדברים עליה). אסור לו להיות בעמדות כוח כמו בית המשפט העליון, אקדמיה או פוליטיקה ואם הוא שם, אסור לו לדבר על גזענות נגד מזרחים וערבים. גבר מזרחי שיעיז לצאת נגד השליט החדש, יחטוף:
העונשים הכבדים ביותר והאלימות הקיצונית ביותר של המדינה הופנתה לגברים מזרחים – או אז היא פושטת את תחפושת הסבתא שלה ומתגלה הזאב: וענונו חוטף פי מאה יותר מאודי אדיב, למרות שוענונו אינו מרגל, אלא וויסלבלואר ואילו אדיב ריגל. הפנתרים השחורים יחטפו יותר משלושים ויקי כנפו גם יחד ושלמה מעוז יחטוף יותר כי הוא גבר עיראקי.
גבר מזרחי פוטנטי, הוא איום גדול. גבר מזרחי פוטנטי הוא ערבי. מהסיבה הזו צריך להעלים אותו מהר. אז עכשיו שלמה מעוז חוסל באופן סמלי. הוא הקורבן הנוכחי של טקס הטוטם. כי צריך לדאוג שהסדר החברתי יישאר על כנו.
עוד בנושא:


