נחתתי בשדה התעופה מצפה להמתנה ארוכה בגלל השביתה, אני יודע שנהוג לשלוח צוותי טלוויזיה השואלים את החוזרים עד כמה הם אינם אוהבים שביתות ושובתים, כך שחשבתי כיצד אגיב אחרי טיסה של יותר משש עשרה שעות. הסתרקתי, שטפתי פנים וציפיתי אבל עובדי המכס אכזבו אותי הם נתנו לעבור ללא בדיקה.
בכלל בעיון בעיתונים וצפייה בטלוויזיה הגעתי למסקנה שאנו נמצאים ברגרסיה כמעט אין סופית לקראת ימי הביניים. הטיעונים נגד השובתים על ידי אינטרסנטים כמו אוריאל לין (הסוחר בעובדים על פי חוק), נשיא התאחדות התעשיינים, עיתון “הארץ” וכתבים כלכליים בעיתונים אחרים, שר האוצר וראש הממשלה נשמעים לי כעולים מן האוב של אותם ימים. נשכחו מאבקי העובדים שבעטיים חלקנו עדיין נהנים מיום עבודה של שמונה שעות ביום ולא ארבע עשרה או יותר, לחלקנו עדיין יש פנסיה וחופשה שנתית וכל אותן זכויות עובדים המוכרות באמנות בין לאומיות ובחוק הישראלי, אבל נראה לי שלא לאורך זמן.
שר התחבורה למשל, שהציע להפציץ את סכר אסואן ואת שכם ורמאללה, מציע עתה אולי לא להפציץ את עובדי הנמלים, אבל בטוח לשבור את רוחם וכוחם, בשם מה? בשם עשיית הרווחים של אותם שמרוויחים תמיד. אותם בני אנוש נעלים שמבינים את סודות הכלכלה ויודעים כיצד היא פועלת, ולא משנה שבדרך חלקים ניכרים באוכלוסיה הופכים לאנשים שמנסים לשרוד, לא להתפרנס בכבוד, לא לחיות חיים נוחים במאה העשרים ואחת אלא לשרוד. פתאום זכויות יסוד שאין עליהן עוררין הופכות למטבע עובר לסוחר, למניפולציה, להסתה. והציבור ברובו מקבל תפיסות אלו שהביאו אותנו לשקט ושלווה וביטחון אישי ושלום וכלכלה פורחת.
פתאום יש כסף כדי להלחם בעובדים, מאות מיליוני שקלים, שישמשו להעברת סחורות דרך ירדן ומצרים (מזל שיש שלום) מה שמוכיח שיותר מיעילות כלכלית יש פה מאמץ לשבור את כוחם של העובדים שעדיין יש כוח בידם לפעול.
כשאני קורא את מה שכתבתי זה נשמע כאילו מוגזם, אבל זה קשור למפגש עם הדיון הציבורי, הפרימיטיבי, ברוטאלי, כוחני בישראל. דיון שאין בו אפילו מראית עיין של דיון מהותי באופייה של החברה הישראלית.