כמה הרהורים דוגמטיים על "החלוצים"

הסרט מבוסס בחלקו הגדול על ראיונות עם הדור הראשון של העיר שדרות. אלו מציעים רסיסי זיכרון שקשה לארגן ולסדר בצורה מלאכותית. הקולות מרמזים על יחסים מורכבים עם העולם הערבי ממנו הגיעו ועם העזתים השכנים, ממסחר ותרבות הפנאי בעשורים הראשונים ועד לעידן הקסאמים. הם מלמדים על הלילות בהם הורדו מהמשאיות אל הספר, השנים הארוכות של היעדר קניין בסיסי וחוסר יכולת לקבור את המתים בעיר. הם נוגעים ביחסים המורכבים עם קיבוצי הסביבה (עבודה קבלנית, האלימות של בעלי האדמות, נישואים מעורבים, סוכני התירבות ותנועות הנוער). וישנן עוד עובדות שלא מצאו מקום בסרט שחשוב להזכיר, כמו מעמד הקרקעות בנגב דרכם מוגדרים תושביו, העוני המתמיד, הגירה אל הקיבוצים והמרכז, מעמדם של המהגרים החדשים, וכמובן העובדה שאם היו היום לאנשי שדרות אקסטרה 150-200 אלף דולר, ספק אם לא היתה הופכת לעיר רפאים. בין כל אלו יש קשר היסטורי חזק שהפרוגרמה של הסרט נוקשה מכדי להכיל, והוא מצד אחד המעמד השולי שלהם, המבוסס על הבנייתם כבני אדם ששווים פחות, ומצד שני העוצמה שלהם לשרוד ולהתפתח מתוך אי יציבות מתמשכת.

הבעיה המרכזית של הסרט היא שכהן ובנאי התעקשו שלא לקחת בחשבון את האופציות שמציעה ההיסטוריה המקומית, ובמקום זה הכניסו אותה לתוך מסלול מסודר של קידמה, תהליך מודרניזציה שהצליח. סיפור הצלחה עובד דרך תבנית די פשוטה: הורינו הובאו במירמה לשדרות בחשכת הלילה, סבלו כלכלית, אבל הצליחו לשפר את רמת חייהם. הם עמלו על מנת שילדיהם יתקדמו בחיים. הדור השני הסתגל לתרבות המקום, ביחד עם מורים/ות נערצים מתנועת העבודה והנוער העובד המזוהים בסרט דרך שיר האינטרנציונל. אלו, ביחד עם יצירה תרבותית מקומית הביאו את שדרות למצבה המשגשג בהווה, שאף קסאם לא יטלטל. ממעברת אוהלים אנחנו גומרים עם קוטג`ים עם רעפים אדומים הטובלים בירוק, מאבטלה ועבודה בשדות הקיבוצים אנו מגיעים לזמר מצליח (חיים אוליאל), היסטוריון (כהן), ועסקן פוליטי מקומי ששמו נשמט מזכרוני. בשורה התחתונה, הם מסווגים את ריבוי הקולות הללו כמשהו ששייך לעבר המנותק ושונה מהיום.

אין ספק שלא נעשתה בסרט מניפולציה צינית על קולות הזקנים/ות. כהן ובנאי באים מאהבה. הם מאפשרים להם קול, מבקשים לתקן עוול ולעשות להם כבוד. גם בדיון בערוץ 2 אי אפשר היה למשל שלא להתרגש מהמבט של כהן כשהקרינו סצינה מהסרט על בית הוריו. הוא אף הוסיף בדיון שעבד כילד בניקיון ובמטעי הקיבוצים עם אמו, כדי לעזור לה להגדיל את תפוקת עבודתה. עדות זו לא נכנסה לסרט. בסרט, הקולות מנותבים למסלול שעבר כהן – בתנועת הנוער והוויית הקיבוץ המהדהדת עדיין בראשו. המסלול שלו עומד בתווך, מנתק בין קולות ההורים המושארים שם בעבר לכאן ועכשיו. בין אז לעכשיו, כהן רודף אחרי רוחות רפאים (“מלח הארץ”), ועולם שמעולם לא הציע לו ולקהילתו מקום טוב בתוכו. הוא אף גורר אחריו את חיים אוליאל שתמיד ישוש להשתתף בכל טייק שמצולם על שדרות. כך לדוגמא, שניהם מגיעים לאמפיתיאטרון באחד מקיבוצי הסביבה, היכן שנהגו להופיע הגבעטרון, אריק אינשטיין שלום חנוך ואחרים. הם עולים על הבמה ומספרים את תשוקתם מאז ילדות לראות ולהיראות שם, ואף מפזזים מעט בגבעטרונית. אבל למצער, הם עושים זאת לבד, במקום שאינו פעיל כבר שנים, וההזנחה בתוכו מעידה על כך. מחד מחבק כהן את דור ההורים, ומאידך מודגש הנתק ביניהם. יש אהבה גדולה, אבל התשוקה אל המודל של האשכנזי מהקיבוץ מנהלת אותה ודרכה שדרות מוצגת כסיפור הצלחה מפויס במינימום צלקות.

נדמה שמה שהפחיד יותר מכל את יוצרי הסרט היה שיגידו שהם מתבכיינים. אז במקום זאת הם מיהרו לעשות בדיוק הפוך, והביאו סיפור על גיבורים/ות שעבדו קשה והגשימו החלום הציוני (והמריטוקרטי, צריך לזכור!) דרך ילדיהם. כהן ובנאי קיבלו על עצמם בדיוק שתי אופציות דיכוטומיות: או ששדרות היא כישלון, או סיפור הצלחה; או הדפוקים או המנצחים. הם שכחו שככה הם מפילים את חובת ההוכחה על השדרותים, וגם מונעים את האופציה האוטונומית (בדומה למה שמציע וזאנה, שתעשה “גם וגם” ו/או “לא זה ולא זה”), שתעלה מתוך מושתקי שדרות. ההגיון הזה מתאים למהלך הבא בסרט: למרות שכהן ובנאי הכריזו על הצלחתם של ההורים (שהוגדרו “חלוצים”), הם ביחד עם העסקן המקומי הולכים לבקש הכרה מהמזכיר לשעבר של הקיבוץ השכן. כשנשאל המזכיר, ענה לאכזבתם בטבעיות שהם לא חלוצים כי לא הגיעו מרצונם אל הספר. מאין הגיע הצורך ללכת לקבל הכשר ממזכיר הקיבוץ? למה מי שלכאורה הצליח צריך לבקש אישור ממישהו? לכהן ובנאי הפתרונים. הם כנראה שכחו עוד משהו: ששיח בכייני פירושו קבלה ללא תנאי את העובדות החברתיות, ובקשה צנועה בצידה להכלל בתוכן. וזה, חשוב להדגיש, לא עולה מהראיונות (בעיקר של הנשים), אלא מצד כהן והעסקן. מעניין, הרצון להתנער מהשיח הרדיקלי בישראל פשוט החזיר את הנרטיב הקונפורמיסטי שעושה לדעתי עוול גדול לזקנות שלנו.

אני יצאתי מהסרט בתחושת עלבון, בשביל הזקנות והזקנים, גם שלי, ממקום אחר, שכבר לא בחיים. עלבון הקשור לטענה הנאיבית (והחצופה, באותו זמן) של יוצרי הסרט לפיה הם ביקשו להעמיד במרכז לא נרטיב אקדמי מפולפל ונוקשה אלא את קולותיהם המושתקים. וואלה טוב, למה לא. הבעיה היא שבמקום לפנות את הבמה להיסטוריה אוראלית יצא השיח של [י]ענקל תום שטרף את הקלפים של כל מי שקשור בסרט. איפה ההוויה של שדרות? איך מתארגן הקשר הבינ-דורי בשדרות? איפה ההיסטוריה – הכואבת והשמחה, הפוצעת והמעצימה – שמפעמת היום ברחובות? בבתים? אין. למה? כי אי אפשר להעמיד במרכז קולות מושתקים בתוך שיח של קידמה מוצלחת. לא משנה כמה ינסו, ריבוי של קולות לא יכול להתחיל או להסתיים באותו מקום. להשאיר את הקולות האלו שם בעבר, בהכרח יראה שלהיסטוריה יש תפקיד קטן מאוד באיך שההווה מתארגן, וזו בהחלט מסקנה מוזרה עבור היסטוריון.

אבל יש עוד מציאויות בסרט, שמבקשות פרשנויות נוספות, שיכולות לעשות צדק עם גיבוריו, וללמד אותנו שיעור טוב יותר. צריך היה ללכת בעקבות הזקנים/ות, בלי להחליט מראש איך ואיפה זה יסתיים. פרשנות כזאת היתה יכולה להראות כיצד על אף שמעמדם השולי נשאר יציב, לפחות חלק שורד ומתמיד, ויוצר, דור אחרי דור. למסלול מסוג זה, צריך לזכור, אין מחוייבות להגיון של קידמה, או לאנטי קידמה, ומכאן גם ל”הצלחה” או “כישלון”, המתלוים בהתאמה לסד הקידמה/פיגור. להבדיל, הוא יכול ללמד על יכולות אדירות. יש יותר מעצים מזה? יש יותר אנושי מזה?